אולם אפלולי וקריר.
קיר אחד מכוסה בצל שחור גדול, קיר שני באור אדום עז.
רואה אותה עולה לבמה עם החולצה הלבנה הצמודה הרישמית הזאת,
רישמית-רישמית אבל מבליטה לה את החזה בצורה ניכרת.
היא שולחת מבט חטוף לקהל הממלא את האולם עד אפס מקום ולאחר מכן
היא לוקחת את הגיטרה שהייתה שעונה קודם לכן על אחד המגברים.
שערה הבלונדיני מקבל מימד נוסף של זוהר באמצעות הזרקור אשר
ראשה מפריד בדיוק בין עיניי לבינו.
ברגע שהיא מתחילה לנגן אוזניי כמו מתחרשות, אני רואה מולי כמו
תמונה של סרט אילם ורק המחשבות רצות כמו מטורפות במוחי.
תחושת דז'ה-וו תוקפת אותי רק שאיני מצליח להזכר ממה או להבין
למה.
פתאום אני שומע בתוך ראשי את השיר שידידתי הטובה שרה לי לפני
שבוע ביום ההולדת שלי במסיבת ההפתעה שאירגנו לי.
לאחר שהשיר נגמר אני שומע את הברכה שבאה לאחריו:
"שתצליח בכל מעשייך, אנו תמיד נהיה איתך - לטוב ולרע".
פתאום אוזניי חוזרות לשמוע ואני קולט שהבחורה על הבמה עומדת
לסיים לשיר כי היא כבר מזמזמת מילמולים כאלה שנשמעים כבר כמו
סופו של השיר ואז היא פורטת את פריטת הסיום על הגיטרה.
אני קם ממקומי ומריע לה ממושכות כולל שריקה חדה, לאחר כחצי דקה
אני שם לב שאני היחיד שמריע לה וכל תשומת הלב באולם מופנת
כלפיי ואז זה מכה בי - שיט! אני בטקס יום השואה...