א

הממםםם.
הרהור פונטי.
עמדתי מסתכלת עליה.
מה היא? הממםםם היא סתם בתאדם. היא סתם אחת. רציתי להתרחק
ממנה. היא נראתה ריקנית, חלולה.
מה יש בה? כלום. הממםםם למה היא חיה? לא יודעת, גם לה אין
תשובות. היא הסתכלה מהחלון אל הים, אותו הנוף היפהפה הקבוע.
היא הסתכלה בהמשך שורת הבתים, מחפשת את הבית ההוא שבו היא רוצה
להשאר לנצח. אבל היא הייתה חלולה ולא היה בה כלום.
אני באמת לא מחבבת אותה. מה יש לאהוב בכלום? הממםםם אני מרגישה
די אכזרית כשאני אומרת את זה. כאילו היא צמח. אבל היא כל-כך
אפס. אני ממש רוצה להתרחק.
עזבתי את החדר. ישבתי ובהיתי בחלל הריק בחדר שלי.
הממםםם.

ב

אנחנו נפגשות לפעמים, לעיתים קרובות בבית.
בפעם האחרונה זה היה בסלון. היא עמדה וצעקה עלי. אף-פעם לא
ראיתי אותה צועקת. היא בדרך-כלל שקטה. בתהחלה לא הבנתי מה היא
אמרה. היא דיברה מקוטע.
"את לא רואה? את לא רואה אותי?" היא הסתכלה לי ישר בעיניים וזה
כאב. הקול שלה רעד וגם הגוף שלה, היא עמדה מולי מאיימת, מצביעה
על עצמה כאילו כדי להוכיח.
"את עומדת מולי." אמרתי בשקט, את האמת. מה היא רוצה ממני?
היא בכתה. בהתחלה רק העיניים נצצו ואחר-כך כל השאר. היא המשיכה
לעמוד בדיוק באותה צורה, נועצת בי עיניים.
לא יודעת כמה זמן עמדנו שם. יותר מידי.
היא מפחידה אותי. יש לה פנים מוזרות וגוף מוזר. רציתי להתרחק
ממנה. הרגשתי שעוד שניה היא מתנפלת עלי. מרגע לרגע יכולתי
לראות איך פניה מאבדים צבע, איך הדמעות ממשיכות לנשור בשקט,
האף מתחיל לנזול.
לאט לאט היא קמלה מולי ובסוף ראיתי אותה על הרצפה. היא ישבה
מכונסת בתוך עצמה, בולעת את דמעותיה, שם על הרצפה, ליד השטיח,
במעבר.
ראיתי מולי רוח רפאים. כלום. אפס.
הסתובבתי ושמתי לי שניצל בתנור. הייתי רעבה. אחר-כך, כשחזרתי
לחדר שלי כדי לשמוע מוניקה היא כבר לא הייתה שם. הוווו.