תאריך: 29.01.02
המטפל: פנינה שם-טוב, אחות בית-הספר התיכון ע"ש זבולון
ז'בינוביץ', תל אביב
שם המטופל: מורן אריאל
מצב כללי: טוב מאוד
אבחון ראשוני: לא קיימת כל בעיה עם המטופלת, טענות בקשר
למיגרנה מתמשכת בעקבות חיסון שנערך במסגרת ביה"ס
פירוט האבחנות: המטופלת הגיעה לחדר האחות יום לאחר חיסון שנערך
במסגרת ביה"ס ובפיה טענות לכאב-ראש מתמשך. המטופלת סיפרה
שלמרות ניסיונותיה הרבים והכדורים הרבים בהם השתמשה לשיכוך
הכאב, המיגרנה לא הפסיקה מאז יום החיסון. תופעות הלוואי
הצפויות לא התרחשו (המטופלת לא לקתה בחום גבוה או נפיחות
באזור). נערכה בדיקה גופנית מלאה ולא נמצאו שום בעיות במצב
הבריאותי. המטופלת חזרה לכיתתה.
הערות: המטופלת הגיע לחדר האחות דואגת, במצב של חרדה. רק לאחר
שלושה כדורי "רגיעון" המטופלת התפנתה לענות לשאלותיה שדל
האחות. כשהוסבר למטופלת שאין לה שום בעיות בריאותיות, פניה של
המטופלת קיבלו אדמומיות קלה ולאחר כדור ארגעה נוסף המטופלת
חזרה לכיתתה.

מתנשפת, מורן חזרה לכיתתה. פניה היו אדומות כאש, שיערה עלה
בלהבות. לבושה בגופייה צמודה-מידי ומכנסיים קרועות-מידי, מורן
לא קפאה כלל וכלל, למרות מזג האוויר הקר. 12 מעלות בחוץ, 13
בפנים, המסדרון לא היה מחומם. היא צעדה בצעדים קצובים, ליבה
פועם בחזקה. הכל התהפך לה בפנים, ידה בערה. מורן הרגישה את
כדוריות הדם שלה צועדות כחיילים במצעד, ימין שמאל. כולן צועדות
במרץ לעבר ידה הנפוחה והאדומה מאש, חשות בכאב הגדול שחשה היא
עצמה. איך האחות לא ראתה שהיד נפוחה? אחות בצפר או לא אחות
בצפר, זה לא תירוץ. מורן רצתה לקחת גוש קרח ענקי, אבל כל מה
שהיה בחוץ זה גשם חזק, שעתידו להיהפך לברד. ברד חזק וכואב, ברד
שנופל עליך מלמעלה ואין לך דרך לברוח ממנו. המטריה שלך לא
תעזור, חמימות הלב לא תפצה על הכאב הנורא, ה"חורים" הקטנים
שנפילת חלקיקי הברד יוצרים בגופך, היא לא תעזור בכלל. זה יכאב,
וזה ישרוף מחום אפילו שזה בעצם קפוא. קפוא למוות.



תאריך: 31.01.02
המטפל: פנינה שם-טוב, אחות בית-הספר התיכון ע"ש זבולון
ז'בינוביץ', תל אביב
שם המטופל: מורן אריאל
מצב כללי: טוב
אבחון ראשוני: תלונות כוזבות מצד המטופלת, הטוענת למיגרנות
חזקות וכאבים בידה השמאלית
פירוט האבחנות: המטופלת הגיעה שוב לחדר האחות, מתוחה ועצבנית
כבעבר.  ממנה הגיעו תלונות חוזרות ונשנות על מגרנות חזקות
ומתמשכות, והפעם אף נוספו תלונות על כאבים ביד שמאל. היד נראתה
נורמלית לחלוטין, ולמרות עקשנותה של המטופלת להוכיח שהיד נפוחה
ואדומה, היד נראתה בסדר גמור.
הערות: המטופלת החלה הראות סימני לחץ וחוסר שינה. עיניה
אדמומיות כמו לאחר בכי ועיגולים שחורים מתחתם. המטופלת הופנתה
ליועצת ביה"ס.

עיגולים שחורים כמוות היו לה מתחת לעיניים, בוערים כאבדון. כמו
חורים שחורים, העיגולים שאבו לתוכן את כל הרגשות והתחושות,
למעט הסבל העצום שחשה מורן. סבל צורם, כאב חד בידה השמאלית
ובראש, הו, הראש. ראשה בער מתמיד, עיניה מאיימות להתפוצץ בעוד
דקות אחדות, אולי שניות. ריח של גופרית היה באוויר, אולי זה
היה בראש שלה. שיערה בהחלט הסריח מגופרית, כמו הגיהינום, כמו
טירת-האימים של השטן. ריסיה החרוכים התפוררו לתוך השחור שמתחת
לעיניים, נבלעים בחור השחור, לתוך האינסוף. יועצת בצפר יכולה
לקפוץ לה, מורן לא הולכת לשום מקום. בבית היא לא תשאר, בבצפר
לפחות יש אחות, שמשום מה מתחילה לפתח מבט מבועת בכל פעם שמורן
נוקשת על דלת חדרה. אולי האחות תפנה אותה למקום מועיל,
לבית-חולים או משהו, שם יטפלו בידה הבוערת. כן, ידה לא הפסיקה
לבעור מאז יום שלישי, היום של החיסון. המקום בו הוזרק הרעל
הונצח כנקודה שחורה, שבמשך הזמן גדלה ופיתחה מוגלה ירקרק. רק
חבל שהאחות שולחת אותה ליועצת הפסיכולוגית במקום לאן שהיא
צריכה.



תאריך: 01.02.02
המטפל: פנינה שם-טוב, אחות בית-הספר התיכון ע"ש זבולון
ז'בינוביץ', תל אביב
שם המטופל: מורן אריאל
מצב כללי: בינוני עד קשה
אבחון ראשוני: חשש להזיות עקב שימוש בסמים
פירוט האבחנות: המטופלת הגיעה לחדר האחות במצב אף יותר גרוע
ממצבה בימים הקודמים. עיניה אדמומיות למדיי, ישנו חשש להזיות
עקב שימוש בסמים. המטופלת טוענת בתוקף על כאבים נוראים בידה
השמאלית, פצע גדול ומוגלה במקום החיסון, למרות שמצב היד תקין
לחלוטין. נערכה בדיקת-שתן הבודקת את האפשרות שהמטופלת נמצאת
תחת השפעת סמי הזיה.
הערות: לאחר הבדיקה התברר שדם המטופלת נקי מכל סם שהוא.
המטופלת קיבלה זימון מהמוסד לאבחון מחלות נפש, עקב העובדה שלא
הוחזרה תשובה למכתב ההמלצה לפסיכולוג שנשלח לביתה ושאצל היועצת
לא נערכה פגישה בנושא.

מורן רצתה למות. פניה מקומטות, מראה שיערה ולבושה זרוק-להחריד
ולא מטופח כבימים הקודמים. חולצתה קרועה במקום החיסון, הקרע
חושף כתפייה שחורה ובלויה של חזיה. מורן רצתה למות.
דמה שוצף קוצף בעורקיה, זורם לו בין הנמשים שעל ידה. כבר כמה
שעות שידה מדממת בדם-לא-דם. זה מריח כמו דם, זה מלא מוגלה וזה
נראה בהחלט כמו דם, אדום ולוהט וצורם, אבל משום מה אף אחד לא
מאמין. מורן רצתה למות.
מוחה עומד להתפוצץ ולמלא את המסדרון שליד חדר האחות בשלולית
גדולה של חומר ירקרק, מורן רצתה למות. להפסיק לחיות, להפסיק את
הסבל. היא לא נורמלית, יש לה בעיות. אף אחד לא מאמין לה,
אומרים שהיא צומי. זקוקה נואשת לתשומת לב. אבל תשומת לב זה
הדבר האחרון שמורן חפצה בו, כל שהיא רוצה זה למות. להפסיק
לחיות, להפסיק את הסבל. לגרום למוגלה הירקרק להפסיק לחייך אליה
ברשעות, להפסיק לצחוק לה בפרצוף. היא משועבדת לו, לפצע,
לחיסון. משועבדת רגשית, היא מוצפת בתחושות כאב וסבל 24 שעות
ביממה, לא מצליחה לישון. בלילה היא זרוקה ברחוב על ספסל בגן
השעשועים, בבוקר מפחידה ילדים קטנים ואמהותיהם. את אימא שלה
היא לא רואה, אימא שלה בנסיעת עבודה בחו"ל.
הלילות מתחילים להיות קרים. בבוקר ירד ברד. היא ידעה את זה,
המכשפה, יכלה לחוש את הברד בעורקיה, חוסם את מחזור הדם, חוסם
את מחזור הנשמה. הנשמה שלא-הייתה, כלואה בין שני גושי ברד
עצומים, רוצה להתאבד. הם לא רואים, הם לא מאמינים שהיא פצועה
אנושה. שולחים אותה למוסד אבחון של מחלות נפש, חושבים אותה
למשוגעת.



תאריך: 05.02.02
המטפל: ד"ר שמעון יצחקי, ראש המחלקה למקרים מיוחדים במוסד
לאבחון מחלות נפש
שם המטופל: מורן אריאל
מצב כללי: קשה עד קשה מאוד
אבחון ראשוני: המטופלת הוזה ומתקשה לשתף פעולה
פירוט האבחנות: המטופלת נמצאה ע"י המשטרה בגן ציבורי עקב
פניותיה החוזרות של אחות ביה"ס התיכון ז'בינוביץ', תל אביב.
המטופלת הובאה לאבחון ונתגלו בעיות הזיה (שלא נובעות מסמים-
האפשרות נבדקה ונדחתה) ולחץ. כמו כן, נתגלה גם חוסר שיתוף
פעולה עם המאבחנים. המטופלת שבה ומגישה תלונות על כאבים עזים
בידה השמאלית שמתבררים להיות כוזבים.
הערות: המטופלת לוקה בהתקפים מידי כמה שעות, בהם היא צווחת בכל
כוחה, 'ברד! ברד!!!! ברדדדד!!!!!! אמרתי לכם שיהיה ברד!!'

סוף-סוף זה הגיע. הברד המתבקש. חזק וכואב כמו שציפתה, מטיל
צללים לבנים על הכביש השחור. בחלוקים לבנים עם טיפה בוץ הם
באים, מכאיבים לה, חותכים את עורה. עושים בו "חורים" של כאב,
של סבל. של סמי ארגעה שמוזרקים לה לוריד. זו לא דרך לגרום לה
לשתף פעולה, היא מסוגלת להתמודד עם הברד לבדה. התרופות לא
עוזרות, היא משתוללת. צווחת מכאב, האבדון מזדחל לו באיטיות
מהמוח ליד, המוגלה מחייך באכזריות טהורה. מורן מתפלאת איך היא
בכלל מצליחה ללבוש את החלוק המרופט שנתנו לה שם, לקחו את בגדיה
הקרועים. היד בקושי עוברת, מנופחת כמו בלון יומולדת, רותחת
וכואבת בעוד היא נמחצת עד מוות וכל זאת כדי לעבור בשרוול הצר.
ידה, כאילו נכבתה מאש גדולה שגחליה עדיין בוערים, לבנה לגמרי,
שאריות של ברד מהגן הציבורי דבוקות לה ליד. היא ידעה, היא עברה
את הכאב הנורא של חתיכות ברד שנתקעות בורידים, היא ידעה לפני
כולם שיבוא הברד. והרוח, הרוח נשפה לה בתוך עמוד השדרה וכמעט
מוטטה אותו, מזל שהיה שם ספסל.



תאריך: 15.03.03
המטפל: ד"ר דבורה גרייניץ, המטפלת האישית של מורן בבית החולים
לחולי נפש ע"ש אחשוורוש מלך פרס
שם המטופל: מורן  אריאל
מצב כללי: קשה מאוד, עדיין קשה מאוד
אבחון ראשוני: לא חל שום שינוי, ראה יום קודם
פירוט האבחנות: הפגישה השבועית התנהלה כרגיל. מורן הובלה מחדר
הבידוד אל חדר הטיפולים בליווי ה"מוסיקלי" של זעקותיה הרמות.
'ברד, עוד יומיים ברד!!!'. לא חל שום שינוי במצבה הפיזי, ידה
"הקטועה" נשארה "קטועה", "מדממת". אין שיפור, המאבק נגד המחלה
עדיין בתחילתו. זה ייקח עוד כמה שנים טובות (לפחות יש פרנסה)
הערות: יומיים לאחר הטיפול באמת ירד ברד.

לבן. הכל לבן כבר המון זמן, חורף נצחי. מורן כבר מחוסנת מהקור
הנורא השורר במחלקה האחרונה, המוסגרת. בית המשוגעים כולו לבן,
חתיכות קטנות של ברד משתטחות על הרצפה, רק בשביל שמורן תדרוך
עליהם בדרכה חזרה מהטיפול השבועי ותכאב אותם, כל חתיכה וחתיכה.
פירורים זעירים של קרח הזכירו לה שעוד מעט היא תקבל את הזריקה
של סמי הארגעה בידה הימנית. ידה השמאלית נקטעה כבר מזמן, לפני
קצת פחות משנה, בהנחה שחישובי הזמן של מורן נכונים. במקום הלבן
הזה לזמן אין משמעות, היא במילא לא תצא מכאן לעולם.
ברד אופף אותה, לבן-לבן עם טיפה בוץ. חלוקים לבנים וכותנות
לבנות עם פתקיות קטנות וחומות דוקרות לה בעיניים, היא ממששת את
הכתף הפצועה. המוגלה נעלם, לא צוחק לה בפרצוף יותר, השחור של
הזריקה כבר מזמן נרקב לו במזבלה העירונית. כל שנשאר זה הפצע,
שלא יחלים לעולם, והברד. גושי הברד שבמשך כל החורף הנצחי הזה
תקועים לה בורידים, ביחד עם המחטים של זריקות-הארגעה.