באמצע החדר עומד שולחן, אנשים מסתכלים עליו ולא איכפת להם. "זה
סתם שולחן ישן ולא חשוב" הם אומרים.
אבל שאני מסתכלת על שולחן אני רואה הרבה יותר דברים מזה. זה
דבר מופלא, תחשבו על זה משטח ישר שעומד על 4 רגליים. מה מדביק
אותו בעצם? ברגים? מסמרים? דבק?
מי בנה אותו? זה היה מפעל גדול שמייצר אותו בייצור המוני? או
אולי נגר קטן בנה אותו בנגרייה שבקושי יש לו מספיק כסף כדי
לשלם עליה?
למה שולחן חייב להיות רק שולחן? וכיסא תמיד יהיה רק כיסא? לכל
דבר יש כל כך הרבה יותר ממה שזה נראה בהתחלה.
מי יודע? אולי השולחן הזה שעומד באמצע החדר ואף אחד לא מסתכל
עליו היה שולחן שאדם אחד עבד איתו במשך שנים? הוציא עליו את כל
כוחו ויש לו עליו אלפי זיכרונות.
אני יודעת שלי לפחות מאוד איכפת מהשולחן שלי, כל כתם שיש לי
עליו זה דבר מדהים. יש כתם בצבע כסף מהפעם שהכנו לאמא כרטיס
ברכה בצבעים של כסף וזהב. ויש כתם שקוף מהפעם שהדבקתי את
האצבעות שלי בדבק מגע.
אולי יום אחד גם הילדים שלי ישבו על אותו שולחן וידביקו לעצמם
את האצבעות בזמן שהם מכינים לי כרטיס ברכה.
ומי שלמד בבית הספר עוד יודע שמתחת לפני השטח יש עוד דברים
השולחן זה לא רק שולחן, השולחן הוא מיליארדי חלקיקים, אטומים
ואלקטרונים. אתם יכולים לחשוב על כל החלקים הקטנים האלה
שמרכיבים את השולחן הזה שעליו אני כותבת את הסיפור הזה? ומה
יקרה אם עוד מעט כל החלקים האלה יתפרקו וישארו לי רק הפרורים
של השולחן?
בכל מקרה זה לא חשוב אבל לפי דעתי אנשים צריכים להתחיל להעריך
את השולחנות שלהם, כי שולחנות כמו הכיסאות (שהם סיפור אחר
לגמרי) הם דברים כל כך חשובים. מה נעשה בלעדיהם? על מה נכתוב
בבית הספר? איפה נאכל צהריים?
בקיצור שולחנות זה דבר שכל כך משפיע על החיים שלנו מכל כך רבה
בחינות שעד היום אפילו אולי לא חשבתם עליהם.
לסיפור הזה אין מוסר השכל. רק שפעם הבאה שאתם רואים שולחן
תחשבו שהוא לא רק שולחן הוא גם דברים אחרים.