מאז המרחק בין פה להיא כבר נמאס מלנסות,
למה אני צריך את המשקל הזה? סתם-משא שתלוי על תקווה מזכוכית.
סתם משא שכזה, שמחזיק אותי כאן כבול בין חופש למחשבה, בין עוני
ואושר בין חול וים.
מי מחלק שוויון בין האנשים כדי להחליט על גורלו של ההוא,
שמזכיר לי את עצמי? מי זה שיש לו כוח לחלק סמכות על האושר
שלי?
ולמה תמיד כל המשפטים שלי מתחילים בהיא ולא באני?
מעניין שאפילו לי המחשבות שלי לא נשמעות מסודרות וזה הכל בגלל
ההיא, היא שכבר שכחתי שאף פעם לא ממש ידעתי בעצם. אבל בשביל
היא שכזו שאני לא יודע דווקא יש מספיק חומר כדי לזכור, לזכור
ולדקור שוב ושוב.
כמה עוד אפשר לקום בשעות עגולות כדי להעביר חצי יום בין המתים
וחצי שני בין החולמים? ואני, אני לא חולם.
כשכן חולם, חולם עליה. איך דפקו אותי כאן? כואב לי בכל מיני
מקומות שהם אלה שאסור לי להגיד. בעיקר שם אבל מה, לא רק שם וזה
מוזר!
למה מוזר כי ההיא ששם היא סתם בעצם לא? אולי אני סתם משחק
תופסת אחרי הזנב שלי או אולי שלה?
אני כבר לא יודע...