נמאס לי, פשוט ככה.
כמה כבר בנאדם יכול לסבול? עוד אהבה זורקת אותי, עוד בחורה יפה
מסתכלת עליי במבט מוזר כזה שאומר: איך אחד שנראה כמוך בכלל מעז
לפנות אליי?
כל הזמן מזיינים לי את השכל, אתה נמוך מדי, שמן מדי, גר רחוק
מדי.
כל כך הרבה אהבה לא מנוצלת יש בתוכי, שזה כואב. והכאב הזה נהיה
בלתי נסבל.  כבר לא נשארה לי ברירה, רק דבר אחד יכלתי לעשות.
להתאבד.
כן, זה קיצוני, סביר להניח שזאת אפילו טעות. הרי כמו שתמיד היו
אומרים לי, מחר יום חדש, לך תדע מה יהיה...
יהיה חרא! זה מה שיהיה. למה שמחר יהיה יותר טוב מהיום, אתמול
ומכל החמש שנים האחרונות?
בכל מקרה, ההחלטה נפלה. ואני די שלם איתה.

החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לאלוהים להתערב. לא שאני מאמין בגדול
באלוהים, אבל זה המעט שיכולתי לעשות. לפחות לתת לו אפשרות
להוכיח לי שהוא קיים ושהוא עוד לא רוצה אותי לידו, או ליד החבר
הזה שלו, לוציפר.

רקמתי תוכנית התאבדות מסודרת. איפה, למה, מתי. הכל כבר מתוכנן,
נשארו רק ההכנות.
החלטתי לקחת מכונית לנסוע לכביש בית אורן, הירידה התלולה
והסיבובים החדים, התהום העמוקה. זה בצירוף של חושך מוחלט
ומהירות גבוהה, אמור לעשות את העבודה.
אם אלוהים ירצה אותי בחיים, אני אשרוד אותו, אם לא, אז...לא.
שכרתי מכונית, מכונית טובה, לא סתם זבל, מכונית שתיקח אותי
ומהר ובנוחות אל המוות. חוץ מזה, מישהו אחר כבר בטח ישלם את
החשבון.
דצמבר נראה לי כמו חודש מתאים לביצוע, אולי גם יהיה לי מזל
והכבישים יהיו רטובים.

חיכיתי לשעת לילה מאוחרת, עכשיו זאת השעה המתאימה לצאת לדרך.
אני נוסע עכשיו לכיוון בית אורן, מהר, מה אכפת לי לקבל
דו"ח...אני כבר רואה את הפניה לכביש התלול. אני מודה, אני
בלחץ. הנה הסיבובים הראשונים, דווקא עברתי אותם יפה, אולי כדאי
להגביר קצת את המהירות, נראה איך נעבור את זה ב100 קמ"ש. אוטו
טוב שכרתי, יושב טוב על הכביש, אולי ב120 קמ"ש זה יהיה יותר
מעניין.
הנה הסיבוב הכי מסוכן, מעניין אם אני אצליח לעבור או...