רחוב צר ואפור מאספלט, חום שאי אפשר לברוח ממנו. יחיאל חוזר
לשבת במקום הקבוע שלו, בפינה, ליד הדוכן שמוכרים בו ברד. הוא
מוציא ממזוודה קטנה וחומה תמונות, תמונות מהזמן שעוד היה לו
הכל. הנה, תמונה ראשונה שלו ושל חיה, איזה חיוך, אילו עיניים,
אח... כמה געגועים.
הוא נשאר תקוע עם חיוך למשך כל היום לפחות, הזכרונות שלו
שוטפים לו את הראש והמציאות הופכת לתמונה במזוודה. הוא קם
מהפינה לטייל, לחפש, אולי למצוא. אפילו כמה סיגריות לעשן.
                                         

רוזה כבר כמה שנים טובות גרה לבד. המשפחה כבר ויתרה עליה
והיא, לה לא אכפת, כל עוד היא מסוגלת ללכת והמחשבות לא מטרידות
אותה כלום לא מטריד אותה. לפחות פעם ביום היא יורדת לשוק
ומחפשת מציאות קטנות שאף אחד לא צריך. בזמן שהיא הולכת היא
מדברת לעצמה, לאחרים, מקללת, חסרת סבלנות, לא מחוברת לעצמה.
בקול כבר אפשר להרגיש את הצרידות, היא נשמעת יותר כמו שיעול
שממשיך לדבר מאשר כמו אשה מבוגרת.  זה הלחץ שגרם לה לעשן,
המשפחה ויתרה, לא אכפת, הבעל כבר מזמן הלך לעולמו והכסף, הולך
ומתמעט. טוב, חיים אז חיים.
                                       

יחיאל מצא חוט חשמל זרוק על המדרכה,"עכשיו זאת מציאה!".
הוא מרים ומתחיל לשחק. כמו שעשה לנכדים, לקפוץ בחבל בלי
להתבלבל.
                                     

"מה, כמה זה עולה? לא! לא! לך ממני, לך, מי, מי אתה בכלל
מי?!" רוזה דוחפת. עוברת בין האנשים לכיוון הבית, די נמאס.
היא עולה לבית, פותחת חלון, מטאטא, מסדרת, מכינה תה... היא
שותה לאט לאט, כל לגימה מעבירה חום בגרון. ויקטור תמיד היה
מכין לה תה, הוא עזר לה והיא לו.  כל יום עוברות אותן מחשבות,
כשהמשפחה התערבה לא היה לה זמן לחשוב, עכשיו כשהם ויתרו היא
חושבת על דברים לעומק, יש זמן. חושבת במיוחד על ויקטור. היא
תמיד האשימה את עצמה, אם היא הייתה נשארת איתו כשהיא יכלה אולי
עכשיו היה קצת יותר טוב, אולי היה קצת יותר קל.
היא עדיין מסתובבת עם הכובע הכחול שפעם נתן לה, היא לא הורידה
אותו מהראש כבר שבוע.  עייפות מתחילה לשטוף אותה, הוא מחכה לה,
היא יודעת שהוא עדיין מחכה לה. היא תוריד את הכובע, תשב על
הכורסא שמול החלון שמשקיף לשוק, תירדם ולא תתעורר.  לסגור
עיניים והנה, זהו...
                                   

יחאל קיפל את חוט החשמל, הכניס למזוודה.  עוד מציאה ליום אחד,
מחר הוא יעשה עוד סיבוב, ימצא עוד משהו ויחזור לפינה, לישון על
הפינה, אולי יקבל ברד חינם. מדי פעם להסתכל על התמונה של חיה,
על העיניים שלה ולחייך למשך יום אחד לפחות...
 היא מחכה לו, הוא יודע ומאמין שהיא מחכה לו. בסופו של דבר,
כשהחיוך כבר לא יחזיק יום אחד לפחות, הם ייפגשו.