אתה בא? עופר שאג לעברי, טוב נו מה הקטע שלך עכשיו?
אני עומד במרחק מה מההונדה הכחולה של אבא של עופר, עושה
עיגולים בחול עם קצה כף הנעל הימנית שלי. לא יודע מה לומר לו,
לא מסוגל להכנס לרכב, מרגיש כמו אידיוט.

עופר מתניע את הרכב, אני נלחץ ומנסה לומר לעצמי לזוז כבר אבל
הרגלים שלי תקועות במקומן, אחת ניצבת וכל משקלי עליה, והשניה
מציירת עיגולים בחול. אני מרגיש כמו איזה ילד אוטיסט, אבל
עדיין לא מסוגל לזוז.

דנה מוציאה את הראש מהחלון ואומרת, טוב אנחנו מאחרים כבר באיזה
שעה, אם אנחנו לא זזים עכשיו אז כבר אין טעם ללכת בכלל. אז
תחליט אתה בא או שאתה נשאר?

אמרתי להם שלא מתאים לי לצאת היום, האמת היא שמאוד מתאים לי רק
אני לא מסוגל להכנס לרכב. עד עכשיו הצלחתי להמנע מהמצבים
המביכים האלו על ידי כך שסירבתי לצאת איתם בלילות שישי. כבר
קיבלתי שם של טיפוס מתבדל שימי שישי זה לא בסטייל שלו, כי תל
אביב מלאה בבת ימים, אעלק, נולדתי בבת ים וגדלתי בראשון, אפשר
לחשוב שאני תל אביבי, אבל לאף אחד זה לא נראה מוזר. בדרך כלל
הם הניחו לי אבל הערב היה להם ברור שאני בא איתם, אני כל כך
חולה על "כנסיית השכל" שרק בגללי כולם רוצים ללכת להופעה שלהם.
חשבתי שבאמת הגיע הזמן לחצות את הקו האחרון של ההסטוריה הדתית
שלי, חשבתי שזה מאוד הולם לעשות את זה בהקשר של "כנסיית השכל",
חשבתי שאחרי שאכלתי סטייק לבן ואת כל השרצים שהים מסוגל
להמציא, אני אוכל להכנס לרכב ופשוט לנסוע, בלי לעשות מזה
עניין. רק לחשוב שהיום יום ראשון או חמישי ואין שום משמעות
לנסיעה ביום שישי בערב דווקא. חשבתי שפילוסופיית החיים
המעודכנת והמאומצת שלי תחזיק מעמד לנוכח פעולה כל כך יומיומית,
כל כך טריוויאלית. הדמעות מתחילות לחנוק לי את העיניים ואם אני
לא מצליח לבלום אותן זה יהיה ממש מביך, דנה עומדת לידי לפתע
סיגריה ביד אחת והיד השניה נוגעת לי בכתף בעדינות, ואומרת, מה
קורה?
הדמעות פורצות בלי לדפוק לי חשבון בכלל, ואני לא יודע איפה
לקבור את עצמי, אני מסרב להרים את הראש כדי שהיא לא תיראה, היא
כרגיל רואה את הכל. היא מחבקת אותי וזה כל כך מפתיע אותי שאני
לא מצליח לעצור את הבכי שעולה ואני פשוט בוכה לה על הכתף והיא
מלטפת לי את הגב ולא אומרת כלום. כשאני מצליח לנשום שוב אני
מתרחק ומגלה שעופר ואיגי ונועם ודנה כולם עומדים סביבי ותוקעים
בי מבטים מזועזעים וחומלים, אף אחד לא אומר מילה.

אני אומר, אני לא יכול להכנס לרכב בשבת, זה הכל, עשיתי כבר
הכל, רק את זה לא, וזה ממש קשה לי.
עופר, דתי לשעבר כמוני, הוא הראשון לקלוט את הקטע, השאר פשוט
נבוכים מידי. הוא שם לי יד על הכתף ואומר, אני יודע, זה קטע
קשה, צריך לעבור אותו רק פעם אחת אחר כך זה נהיה הרבה יותר
רגיל. אתה רק צריך להחליט אם אתה רוצה לעבור אותו או לא, אנחנו
נבין ככה או ככה.
אני מרים את ראשי ומתבונן בו בתודה ענקית, הוא מניד בראשו, אני
מעביר את המבט אל כל השאר ומחייך פתאום, מרגיש שאולי עם האנשים
האלו אני אהיה מסוגל. אני לוקח נשימה עמוקה ורואה איך לכולם
מתחיל חיוך על הפנים. איגי אומר לי, שנזרוק מטבע? אני צוחק
בקול רם ואומר, יאללה, מה יכול להיות, עץ אני נשאר, פלי אני
נוסע. המטבע מתעופף באוויר, מנצנץ בהבזק האור של פנס הרחוב
שמעלינו ונוחת על כף ידו של איגי, פלי. דממה מסביב. אני מסתכל
על כולם, ובסוף על עופר, העיניים שלו עדיין לא מלחיצות, עדיין
אומרות, אחי, זאת החלטה שלך, לא של איזה מטבע של איגי. ובתוך
האהבה הזאת אני נכנס לרכב למושב שליד הנהג, לרגע נוסף דממה,
ואז כל החברה מתחילים להתווכח למה אני יושב בכסא הכבוד, עופר
נכנס לרכב בחיוך ענק, מתניע, מגביר את הווליום בסטריאו, מאותת
ונוסע.