הברק בעיניה החומות יכל לומר הכל. אותה תחושת גאווה בלתי פוסקת
וכל כך מוצדקת שאף אחד לא חש כמותה. כולם מרגישים במשב הרוח,
אותו אחד שיכול להטות אותך מעט שמאלה או טיפה ימינה - ולעיתים
- אם תרצה, יסחף אותך לכיוונים חדשים שמעולם לא ראית. אך אותו
ברק חום העיד כי אותה - הרוח לא תניע לאף כיוון. לעולם תשאר
יציבה לקרקע - כמו אותם שורשים שאוחזים ולא נותנים לעץ לנוד
כרצונו. ידעה היא כי ענפיה יפרשו למרחבים עצומים, וכלל לא היה
בה ספק. את אותה השקעה שנתנה בכל דבר - היה רוצה כל אחד לדעת
לתת. והיא ידעה. אצלה אין כזה דבר לא יכול. ובטח שלא לא רוצה.
בשקידה התאמצה תמיד להוביל ואת אותן ריצות שעשו כולם יחד -
ידעה לסיים סיבוב אחד יותר מהם. אי אפשר לומר כי הכל קינאו בה,
שכן קנאה היא עוד אחת מאותן רגשות שליליים שקשה להעלות במוחך
כשאתה מביט באותן עינים. אך העצבות. אותה עצבות שהשתקפה תמיד
ממבטה. הברק הזה שיכל להתפרש כאושר עילאי. רק אני ראיתי. היה
זה פחד מכשלון.





מוקדש לבלה שלי, בלי יותר מידי נסיונות להכניס לחרדה - כי אני
מאמינה בך. בכל ליבי.