"עוד מעט תזרח השמש", אומר יענקלה לאשתו ברטה. לש ואומר.
ברטה עומדת ליד השיש המצהיב וחולטת תה צמחים מריר, משמיעה אנחה
קלה וקצובה. שתיקתה הרועמת נסוכה באיטיות בחדר, מתערבבת עם
ניחוחות השמרים.
הם יושבים לשולחן, כוסות התה מהבילות לפניהם. ברטה מטילה שתי
קוביות סוכר חום לכוס התה של בעלה ומתבוננת בהן נמסות. לכוסה
היא מטילה שלוש קוביות סוכר, כמו מבקשת פיצוי על עברה.
הם לוגמים לאט, קורעים פיסות-פיסות מכיכר לחם השיפון התפוחה
שלפניהם. מאורות חשיכה אחרונות מתפוגגות בירכתי המאפייה, נכוות
ממגע קרני האור. שעה קלה הם יושבים דוממים ואז קמים לפתע, אולי
מכורח ההרגל - אולי מנוכחותו של אלוהים. אט-אט הם חוזרים למלא
תפקידם, נסחפים נואשים בנהר השגרה, שלא מותירה להם מנוחה.
ברטה מסדרת את  ארגזי העץ, המוכנים לקבל אל חיקם שלושה תריסרים
של ככרות לחם טריים.
יענקלה נאבק מאחוריה, בבצק תפוח של חמישה ק"ג קמח. במיומנות של
שנים, חובט בו, מגלגל ומחלק לשניים-עשר חלקים. שובל לבנבן של
קמח מתפרץ לפתע לאוויר וצף בקלילות על אוויר החדר הטחוב. הוא
קולע צמות עכשיו, ארוכות ויפות, ברטה מושחת אותן בבלילת ביצה,
מטפלת בהן במסירות, כאילו היו אלה צמות בתה הקטנה. על מחצית
הכיכרות זורה יעקב פרג ועל המחצית השנייה זורה ברטה גרגירי
קימל ארוכים. הזמן טבע בזקנים את חותמו, בדיוק כמו בכלי המטבח
הישנים, שהפכו חלק מהם.
צללים ארוכים נמשחים כעת על רצפת החדר, מעוותים כל צורת-אנוש
מקובלת ובתוכם זעים זוג הזקנים כפי שעשו זאת מאז ומעולם. נדמה
כי אבדו את יכולת ההבחנה בפרטים הקטנים ולא הבחינו ברשת קורי
העכביש הסבוכה שנטוותה מעל ראשיהם, רקמת פלא של הטבע, מעיין
תכריכי מתים כסופים.
אולי הבחינה בהם ברטה,אך מאז מות בתה, החלו מתארכות שתיקותיה
עד שהפסיקה לדבר כליל. מבטיה תלויים בין שמיים וארץ, בוהים.
נראה כאילו הטבע עצמו, רקם סביבם, מתוך כבוד ורחמים, את האריג
הכסוף הזה כדי להשיבם חזרה אל חיקו, לקראת סופם המתקרב, לעטוף
גם אותם במרקם החיים ולחמול על צערם.