יומן: יום שני, 11 ביוני 2001.

חיוך אבוד מחפש את דרכו אליי הלילה, או יותר נכון - כותבת
אבודה מחפשת חיוך...
יושבת ומאזינה לבוב מארלי...
עבר עוד יום... והגיעה שעת התענוג הפרטי שלי מולי הנט...כמה
אתרים קבועים חודרים הישר אל המסך, מרצדים מולי את מרכולתם
ואני, מתנפלת עליהם בשקיקה, עוברת מאחד לאחד...
אחרי כמה ימים טובים של לימודים (לבגרויות), מחשבות (על
הבלאגנים שלי) ושיחות טלפון (מאהבים, וידידים שיעזרו לי לפתור
את הדילמות שהמאהבים הותירו), הגיע זמן האינטרנט...שחוקה
לגמרי... במבט עייף, מגששת אחרי נחמות קטנות וממחושבות.
האי סי קיו שלי משרקרק לו, כל שנייה איזה מישהו אחר שואל את
ה"מה שלומך" הקבוע שלו, ואני כ"כ רוצה לחייך...
אבל איכשהו הגרון שלי נצרב, תקופה קשה עוברת עלי, האושר כל כך
קרוב, אבל עקב עיקופים קלים אני לא מצליחה להגיע אליו, נוגעת
בו, ואז כמו מכת אש נצרבת... מתרחקת...
הכמיהה הזו לחיוך זה משהו שיש לי מילדות, והבילבול הזה שעוטף
אותי הוא שמיכת הפוך של חיי, כל פעם שאני חושבת שיצאתי ממנו,
אני מגלה שהחום שלו עוד צורב בי, והכפור בלעדיו בלתי נסבל.
מכירה את עצמי כמו שלא מרשה לאיש לגעת, אבל פוחדת לגעת במקומות
שאחרים הכירו טוב ממני...
לילה של הרהורים, כנראה שגם הלילה המחשב לא יהיה מפלט, לא בוב
מארלי שלוחש לי באוזן את האקוסטיק מלודי שלו... ("Its been a
long long time, since I've got you on my mind") ולא האתרים
המלבבים שמשמחים אותי בדר"כ, לילה שקט...
מחר נלך לחגוג את סיום י"ב, אני לא מאמינה שאני מסיימת להיות
שמיניסטית... מחרתיים נצא לאיזה מועדון ונשכח את אלוהים...
ובנתיים נמצא דרך להעביר את הלילה, אולי בכל זאת אמצא דרך
לחייך.

יומן: יום שלישי 12 ביוני 2001.

שבירה; שבירות; שבריריות לא יודעת לתאר מה מתאר הכי נכון את
ההרגשה שלי הלילה (חוץ מהרצון לשבור לו את הפרצוף, אחרי שאת
הלב כבר שברתי...)
העידכון מהצהריים לא עלה.
היום הזה היה סיוט מתמשך בערך משעת חצות הצהריים, וממזמן עברו
כבר חצות הליל, ואני עוד מנסה להבין את ההריסות, שנפלו עלי...
אין לי כוח לכתוב עכשיו על החלק הראשון של היום, שנגמר כשהלכתי
להשלים שעות שינה של 36 כאלו שחסרו...
קמתי ב22:00 ומאז אני רק נופלת.. אולי חבל שקמתי בכלל...
אני מאבדת עכשיו ידיד שהיה לי משך חצי שנה בערך אולי מהקרובים
ביותר אלי, ואהוב... הידידות ביננו הייתה דבר שגדל והתפתח
והתעצם עד כדי אהבה.
ואני בטחתי בו בכל ליבי. הוא בגד בי, לא בדרך פיזית, את זה
אפשר לומר שאני עשיתי... אבל אני מעולם לא הסתרתי ממנו מי אני,
ומעולם לא הסתרתי ממנו שאני מנהלת מערכות יחסים עם גברים
אחרים, הוא ידע את זה עוד בהיכרות ביננו כידידים, ולהסתיר את
זה ממנו כשדברים החלו להשתנות, והתחלנו לפתח רגשות שהם יותר
מידידות, נראה לי מיותר... הוא יודע מי אני, ואני אשאר מי
שאני.
אם הוא אוהב אותי, הוא יקבל אותי, גם כשאני פרועה וחסרת
מעצורים...
אני מצידי ידעתי שאני אוהבת אותו, אבל אם פירושו של דבר לעצור,
להתמסד, ולא לאפשר לעצמי את החופש שאני כה זקוקה לו עכשיו,
פירושו שהאהבה הזאת תאמלל אותי.
אני מאמינה באהבה חופשית. הגוף והנפש לא תמיד צריכים את ה"רגש
הכבד" הזה שנקרא אהבה.
אבל אהבה לא שואלת מתי לבוא, וכשהיא שם היא שם.
אני הייתי זקוקה לאוויר למרחב, לגברים אחרים שיגעו בי, ילטפו
אותי ינשקו אותי, ולא הייתי זקוקה לסוג כזה של אהבה ממנו, משהו
בי הרפתקני מידי, בשביל להיות עם מישהו שאוהב, והמגע שלו עדין
כלפיי, "אני זקוקה עכשיו לגירויים חזקים", כתבתי את זה לעצמי
לפני כמה זמן, ומהרגע שהבנתי את זה יצאתי להגשים זאת. הוא בגלל
מי שהוא לא יכל לתת לי את זה, ולא רציתי לשנות אותו אהבתי אותו
בגלל מי שהוא לא בגלל מי שאינו, אבל הייתי מודעת לחסרונות שלו,
לא הסתרתי ממנו כלום, וכל הדרך הסברתי לו מה מניע אותי, מה
גורם לי לחשוב כ"כ הרבה ולמה בעצם אני לא לגמרי איתו, ולא
מתחייבת כלפיו (עדיין).
בדקתי עם עצמי עשרות פעמים אם אני רוצה רק אותו, אם אני יכולה
להתמסר אליו לחלוטין בלי לאבד משהו מעצמי, ולא יכולתי... ולא
הגיע לו להיות איתי ככה. כשראיתי שהגבולות שלי נמתחים מידי,
ושאם הוא ידע מה אני עושה עם הגברים האחרים הוא יפגע, החלטתי
בגלל הידידות שלנו לנתק את אפשרות הקשר הזוגי ביננו, ואמרתי לו
שזה פשוט לא הזמן הנכון.
מה לעשות שעכשיו אני צריכה דברים אחרים? לא רציתי לפגוע בו...
וגם לא יכולתי לקבל ממנו את מה שרציתי באמת.
זה לא הזיז ולו במעט את אהבתי אליו, אבל ידעתי שאנחנו חייבים
לחזור להיות רק ידידים.
הוא נפגע. כמה שאמר שאם אני אחליט שלא נהיה ביחד, הוא יחזור
להיות ידיד שלי, הוא לא הצליח, והמצב רק הדרדר והדרדר,
בהסחפויות של לילה מצאתי את עצמי מטיחה בו את כל מה שלא רציתי
שידע, מה שכמובן רק פגע בו יותר.
והוא החזיר לי באותה מטבע, נקמנית, חודרנית ומכאיבה.
הערב הסתבר שהוא סיפר את אחד מהדברים האינטימיים ביותר שלי
למישהי אחרת. ובזאת אפשר לומר לא רק שהוא בגד בי כאוהב אלא
כידיד.
המישהי האחרת הזו, היא בחורה שהוא היה איתה והם ידידים עכשיו -
לפחות מבחינתו עד כמה שאני יודעת - והיא איימה עלי בנוכחותה גם
כשהיינו ידידים ובטח כשהתאהבתי בו, עם הזמן פיתחתי כלפיה סוג
של קנאה וסוג אחר של שנאה תהומית, לא רק בגללו אלא בגלל שהיא
פגעה בידידים שלי... ולדעת שהוא סיפר דווקא לה את אחד הדברים
הכי אינטימיים שיכולים להיות לאישה, אוכל אותי מבפנים.
אני לא יודעת אם אוכל לאהוב אותו כידיד, ואני יודעת שאני לא
יכולה לאהוב אותו בידיעה שבגד בי כך.
העימותים ביננו הולכים ומחריפים עם הזמן... והערב איבדתי אותו
לגמרי."לכי תזדייני" היה המשפט המגוחך והצורב ביותר שניתז
מלשון הארס שלו.
אני באמת אלך להזדיין עניתי לו... מי יודע אולי גם תזכה לראות
את זה קורה... תגובות מטומטמות ילדותיות חסרות הגיון...
כל הרגשות שלי כלפיו גואים. ועכשיו אני יותר מהכל מפחדת
ממנו...
מהידיעה שהוא יכול להרוס אותי במחי יד...
הכל שורף לי מבפנים, הפה שלי מר, והעור שלי סומר... אני אחשוב
הרבה הלילה,ואתהה אם הוא נרדם, או שזו רק אני שלא מצליחה לחשוב
על כלום מלבדו.

יומן: יום רביעי 13 ביוני 2001.

ככה יכולה עובדת של משרד החינוך להרוס לי את הבטחון העצמי...
ואת הבחינה.
היום בגרות.
אני דיסגרפית, הדבר האחרון העולם שכדאי לקרוא זה אותי מנסה
לאיית האנגלית...
אוצר מילים מצויין, כושר התבטאות מעניין, והמון המון המון
שגיאות כתיב...
המגן: 90 המתכונת: 89 הבגרות: איומה!
אני צריכה לשעתק כל תשובה שלי לאיזה אישה אחת... עד היום כל
המשעתקות שעבדתי איתם היו נחמדות... היום דווקא בבגרות נפלתי
על בהמה.
אני לא מאמינה שמשרד החינוך מרשה לאנשי מקצוע לרדת על
תלמידים... אבל אני יצאתי מהמבחן עם הרגשה של אפס... לא רק
בגלל שהוא היה קשה (סביר, אבל בפירוש לא פשוט) אלא בגלל שהחיוך
המזלזל של המשעתקת הייה תקוע לי במוח. ההתנשאות בה היא דיברה
אלי...
המשפט "את חייבת לקחת קורס באנגלית, ככה את לא יכולה להתקדם
בחיים" עיצבן אותי יותר מכל. אני קרעתי את התחת כדי להגיע ל 5
יח"ל, אני עברתי איבחונים, ומבחנים, והמון המון השקעה כדי
להיות במצב שלי היום, כשאני יכולה להרשות לעצמי לשלוח לאנשים
אי מיילים באנגלית ולפחד רק מהאפשרות שבמקרה הרע הם לא יבינו
מילה או שתיים... ולדעת שבסה"כ, גם עם השגיאות אפשר כבר להבין
אותי...
המורה שלי כתבה לי על המתכונת:
"נפלא! כל הכבוד שהגענו עד הלום!"
זה היה אחד הדברים המעודדים ביותר שקיבלתי לאחרונה... כי
מבחינתי הבגרות באנגלית הייתה האתגר הלימודי הכי גדול.
ואז הגיע הממותה הזו, מולי... ומגחכת אחרי כל משפט, שכבר לא
ידעתי אם אני טועה או שאני רק מטומטמת... המבט המזלזל שלה,
וההערות שהיא מלמלה לעצמה, שאת חלקן תפסתי ואת חלקן לא, ייאשו
אותי כ"כ... למזלי את רוב הבחינה כתבתי מראש בטיוטה גדולה...
ולא נפלתי לחלוטין כשהיא הוציאה אותי שוב ושוב מריכוז.
אני יכולה ללא ספק לומר שזאת הייתה הבגרות הכי נוראה שהייתה
לי, ובתור אחת שאם זה פחות מ90, היא מאוכזבת... אני יכולה
לומר, שאני יודעת שאני אבכה כשיגיעו התוצאות.

יומן: יום שבת, 16 ביוני 2001.

כבר לא ילדה
לילה מטורף עבר עליי...
המון טרמפים, הרבה בלאגן, לילה לפני הבגרות האחרונה החלטתי
לצאת לחגוג קצת בת"א הרחוקה... מוסיקת גרוב שנכנסת לנעליים
ומקפיצה את הלב... לפגוש אנשים ולחייך...
אחרי התחמקויות בלתי פוסקות מכיווני לכיוון הלימודים, עקב
שיחות טלפון שלא יכולתי לנתק, וסקרנות בלתי מרוסנת להכיר מישהו
ש"חדר לחיי בסערה", החלטתי שאני חייבת לראות אותו, ואם כבר
נוסעים לת"א... אז למה לחזור לחיפה ללמוד לבגרות, אם אפשר
לנסוע ולמלא את מאגריי הסקרנות הבלתי נדלים שלי?...
המוסיקה במועדון לא הצליחה להסיח את דעתי ממחשבות עליו, כבר
שבוע שאנחנו מדברים כל לילה, ואפשר לומר שגם כל יום... אי סי
קיו, טלפונים... ואני מרגישה שאני מתחברת אליו במהירות
מסחררת...
לא יודעת מה קרה בדיוק אבל זה כנראה היה "היום הנכון, הזמן
הנכון, והרגע הנכון" להכנס לחיי... בדיוק כשכל המערכות שלי
קרסו, כשכל חומות ההגנה שלי ירדו כמעט לגמרי...
אני נהנית לדבר איתו, מאד מאד מאד, הוא מצחיק לי, והוא נחמד
לי... ואתמול הבנתי שאני לא יכולה להתאפק עד יום שלישי ואני
חייבת לנסוע לראות אותו...
הוא היה מקסים, שיחקנו אמת או חובה עד שהכרחתי אותו ללכת
לישון... (אני שינה ובגדים לא הולכים ביחד - אז אי אפשר לומר
שלא היה מעניין)
התעוררתי ב10 בבוקר... רחוקה מהבית... רחוקה מהלימודים,
כשהבגרות לא ממש רחוקה... הבגרות האחרונה שלי... שיכול להיות
שאני לא אגיע אליה... יש לציין שנבהלתי...
הוא היה מקסים ביותר, כמה משפטים קצרים על הלילה, וחיבוק שלא
ממש רציתי שיגמר - הייתי מוכנה להשאר שם במיטה איתו ולישון עד
מחר... משהו בהתכרבלות איתו באמת היה נעים...
לחלוטין לא מיני, אבל נעים... (לא תמיד צריך מין כדי להרגיש
אינטימיות...) היה בו משהו שנתן לי תחושה של מקומיות, של "את
נמצאת במקום הנכון..." ואני מקווה שהתחושה הזאת לא תעלם.
עפתי כמו לא יודעת מה במורד המדרגות, קופצת על הטרמפ הראשון
שראיתי, הודפת מעלי באלגנטיות ערסית את נסיונות החיזור
המתבקשים ושועטת בדרכי חיפה...
הטרמפ השני היה סימפטי במיוחד, דיברנו על ג'אז, ועל כל מיני
דברים... ומהר מאד מצאתי את עצמי בבית ספר, ניצבת מול לוח
המגנים ומחפשת כמה לעזאזל קיבלתי ואיפה לעזאזל הבחינה שלי
צריכה להיות... היו לי שעתיים ללמוד...
הייתי עייפה, אבל ידעתי שאני לא מתכוונת להרוס את הממוצע
שלי... קראתי קראתי וקראתי...
ובסופו של דבר הבגרות הלכה נהדר... 3 יח"ל של ספרות מילאו שתי
מחברות בחינה, גמרו עט שחור, וחתמו את 12 שנות הלימוד שלי...
אני לא מאמינה שאני חופשייה...
לא יותר בית ספר, אין יותר נסיעות בשש בבוקר ואוטובוסים עם
שמות מוזרים ונהגים אנטיפתים שגוררים אותי מן השינה אל בית
הספר... אבל עם זאת גם אין יותר מורים (שהיו לי מורי דרך,
לפעמים גם חברים, ולעיתים מטרד) אין יותר 17 שעות תאטרון
בשבוע, מעכשיו כל אומנות שאני אצור תהיה משהו משל עצמי, (אם זה
בבית ספר גבוה לאומנות, ואם זה בבית ספר הגבוה לאומנות החיים -
הרחוב). אני לא יודעת מה החיים צופנים לי בחובם (כמובן שיש לי
תוכניות עם טווח רחוק), אבל אני סקרנית.
ואני מאושרת...
12 שנים הסתיימו להם, עוד מעט יתחיל המאבק עם אמא על מי יותר
חכם אני או היא, (וההשוואה הבלתי נמנעת לאחים שלי) ואיך הבגרות
שלי בעצם לא שווה כלום גם אם הממוצע של הבגרויות שלי הוא 9...
"כי הבגרות של ימנו זה חנטריש אחד גדול שמשרד החינוך עושה רק
כדי להוכיח שאנחנו מדינה נאורה"...
אבל ככה זה עם אמא כמו שלי, היא אף פעם לא מסופקת... ולי את
האמת נמאס להלחם במלחמות שלה. אני יודעת שעברתי את זה, ומה שלא
עברתי על הצד הטוב ביותר (על הפרפקציוניזם שלי הרחבתי אחרי
הבגרות - שבתקשורת הגדירו כ"נבזית" - באנגלית), נתקן בבגרויות
חורף... אני ממילא הולכת ללמוד שנה הבאה (שנת לימודים אקדמאים
לפני הצבא, תוך שירות לקהילה), ואני לא מפחדת מלימודים, ואני
לא אתפשר... זה ברור לי...
בנתיים אני יוצאת לחפש עבודה, אולי גם נעבור לת"א לתקופה, אין
עדיין תוכניות מוגדרות...העיקר חופש............!
ואין מי שיעצור אותי עכשיו...

תגובות:
נושא: סיפור מדהים...
מאת: ערן המהמם
תאריך: 18/6/01 0:11
קראתי כל מילה, כל אות...
סיגנון הכתבה פשוט נפלא, כמו לקוח מתוך מחזה...
תיאורי המחשבות כ"כ מרגשים. הנגיעה האישית בעצמך, באחרים.
יש לך כשרון להיות סופרת... תמשיכי כך ואולי בסוף מישהו...
יגלה אותך.

נושא: חחחחח
מאת: מביעה דעה
תאריך: 20/6/01  16:53
"אין טעם לספור את הגברים שעברתי אצלהם בחודשים האחרונים,"
"מאז סוף מרץ אני מרגישה משוחררת, חסרת עכבות, מחפשת כל הזמן
אנשים שיגרו אותי, יסקרנו אותי, יציבו לי אתגר טוב לראש, לגוף
ולנשמה. ולאחרונה אני פרועה, פתוחה,והוללת..."
"פרועה"
"פתוחה"
"הוללת"
מה זה?!?
מה את מזיינת בשכל? את מייפה את המילים שלך את `שרמוטה`
לא פתוחה לא פרועה ולא הוללת
ש.ר.מ.ו.ט.ה
זה הכל.

נושא: אחחחח... מילים כדורבנות!
מאת: Falconer
תאריך:  22/6/01  1:21
כל מה שהצלחתי להבין מהטקסט המנוסח בעדינות בדידקטיות מפליאה
שמדובר ב:
א. בחורה אינטליגנטית הנואשת לתשומת לב. ושוכבת עם כולם (וכמו
שנאמר מפי גדולים וחכמים ממני - `שרמוטה`
ב. בחורה אינטילגנטית המספרת סיפורים בדויים רק כדי לחשוב שהיא
`קולית`
ג. שרמוטה פשוטה עם כושר ניסוח מרשים!
תבחרי מה שבא לך... זה לא ישנה את העובדה שאת (כדברייך) "חסרת
עכבות" על כל המשתמע מכך!
המון בהצלחה בחיים!

נושא: אני לא חשה צורך לתרץ את דברי, אבל להגיב אני חייבת:
מאת: Mיקי
תאריך:  24/6/01 20:07
שום דבר ממה שאני כותבת אינו בדיוני... כל מה שאני כותבת עליו,
כמתבקש מיומן זה החיים שלי, מוזרים ככל שיהיו, אטרקטיביים
ומעניינים ככל שהם...
יש תקופות הזויות/ מענינות/מטורפות בחיים שלי, כמו שלכל אחד
יש, השאלה היא אם הוא בוחר לכתוב עליהם - אני בחרתי שכן...
כמובן שיש ימים שאני לא עושה כלום, רובצת מול הטלוויזיה או
המחשב, קוראת ספר, או סתם מדברת בטלפון, לאחרונה אני עושה
דברים שונים, וזאת בחירה שלי...
בכל הנוגע לבחירה שלכם: אם אתם לא מתעניינים בחיי המיטה שלי
אתם לא חייבים לקרוא, יש גם דברים אחרים שאני כותבת עליהם, אם
בחיי המיטה עניינכם אבל שלי לא מעניינים אותכם, פתוחים בפניכם
יומנים עם חיי מין של אנשים אחרים, לא חובה לחזור דווקא לכאן,
ואם אני לא מעניינת אותכם, מוזר שחזרתם לקרוא את התגובה
שלי...
ובכל הנוגע ל`שרמוטה`, מעולם לא כינו אותי כך, אבל תמיד יש פעם
ראשונה...
ושוב נשוב ונשנה את דבריו של מארלי:
- " Judge not - before you judged your self"
אבל אם קראת בקפידה את דברי יכולת לראות שעד מאד לאחרונה הייתי
בתולה... ומספר הבנים ששכבתי איתם (ככל הידוע לי) הוא אחד...
אני מנסה עכשיו דברים חדשים שלא הרשתי לעצמי בעבר, ולכן המילים
ה`גבוהות` שמייפות כדבריכם את היותי `אינטלקטואלית שרמוטה`
ומבחינתי אלו מילים שמתאימות למה שאני חשה.
לא מרגישה צורך לתרץ את המיטות שאני נכנסת אליהן, אף אחד לא מת
מלהתמזמז, לעומת זאת מלשכב כן... ואני לא שוכבת אלא עם גבר
אחד... אז קשה לי להבין את ההגדרות שלכם...
אני מנסה לכתוב מילים משלי על מה שעובר עלי, ולא להכנס למילים
של אנשים אחרים, בטח לא לסבך עצמי עם הגדרות...
עשו בי כראות עיניכם,
אני לא יותר מכותבת.
היו בריאים
חייכו הרבה
Mיקי

יומן: יום חמישי, 25 ביוני 2001.

סאדוסנטיציזם/ דוד אבידן
כל מה שאני מנסה לעשות/ הוא לדייק במילים עד כדי הכאבה
להכאיב אפילו לדיוק עצמו/ לדייק בהכאבה בלי להתפשר/ על חצי כאב
חצי דיוק.
מאז שאני יודעת לכתוב, כתבתי, ועוד לפני זה הכרחתי את אמא או
את אחותי לכתוב במקומי את כל הסיפורים שהמצאתי... היומן שלי
שכתבתי בגיל צעיר מאד מלא בהם...
כשבאים ממשפחה של אומנות אני חוששת שזו פעולה מתבקשת, חיפשתי
במחברות של אמא שלי וביומן שלה שמצאתי - זכר לכתיבה, אך מצאתי
רק ציטוטים של אחרים...
להעביר ביקורת ספרותית או ללמד זוהי תכונה שעוברת במשפחה, אבל
אני חושבת שמאז סבא וסבתא (אין סיכוי ששמם יעלה על גבי יומן זה
אחרת, לא משנה כמה מפורסמים הם יהיו - עבורי הם סבא וסבתא) אני
הראשונה שממש כותבת...
בתור שחקנית אני יודעת לספר סיפור, אבל לכתוב אותו זה דיי קשה,
אני קוראת המון וכמהה ללמוד, אבל בנתיים אני עוסקת בשירה... זה
בא לי בתקופות פרצים של יצירה, עם המון חשש מסביב - שישוו אותי
לסבא, שיצביעו על שם המשפחה שלי ושישר יקשרו... (אני חושבת
שאולי זה חלק מהסיבה שהשבוע הוספתי לי את מיקי כשם שני לתעודת
הזהות, שם שאני בחרתי... -חברים קראו לי כך ואני אמצתי אותו,
אם לדייק- שם שנותן לי חופש)
אבל הפחד הכי גדול הוא מהמשפחה , מלהראות להם מה אני כותבת...
אני הכי ישירה בעולם כשאני כותבת, כל מילה, כל משפט באים
מתוכי, מתוך הרגש שלי... ולהחשף פתאום מולם זה מכאיב.
אני יכולה לכתוב באינטרנט את החוויות הכי אינטימיות שלי, יכולה
לספר לחברים את הסודות הכי פרטיים שלי, להעביר על הבמה יותר
רגש, מאשר אני אי פעם אוכל לחשוף בפני המשפחה שלי...
אולי אבא, אם כבר, היחיד שלא משתתף ב"חרם" שנפל עלי ביום
שבחרתי לצאת נגד אמא שלי (אי שם לפני הרבה שנים) הוא קרוב אלי,
ואני אוהבת אותו ומתקרבת אליו מיום ליום. אבל יש עוד הרבה זמן
עד שאתחיל בכלל לגרד את מעטפת ההגנה שלי בכל מה שקשור בלהפתח
בפניו (או בפני כל מישהו מהמשפחה) אם בכלל...
כל דף שהוצא תחת ידי מכיל 100% ממני, אני כותבת לעצמי; כותבת
מכתבים; אי מיילים; הודעות אי סי קיו, ובכולן אני כנה, אני
מדברת עם עצמי (יותר נכון שרה) כשאני הולכת בלילה ברחוב
(להתגבר על הפחד מהחשוך, לסדר את המחשבות); אני בוחרת טקסטים
לעבוד עליהם שמאפשרים לי להרגיש... לדייק בהכאבה, זה לדייק
באמת (נדמה לי שיש שיר כזה של אבידן, אחפש אותו ואכניס אותו
אח"כ) הכאב הוא סוג של זיכוך כשהוא בא במילים. הכתיבה משחררת
אותי, אחת הסיבות שבחרתי לכתוב פה...
כשחברים שואלים אותי, "איך את מסוגלת לכתוב את החוויות הכי
אישיות שלך על הנט" אני עונה להם: "זה משחרר אותי"... ואולי
הכתיבה הזו הקריאה בה מאפשרת למישהו אחר לפקוח את העיניים, לא
יודעת, מקווה...
קראתי היום את התגובה של ערן המהמם וזה גרם לי לחשוב, יחד עם
כל שאר התגובות שמצאתי;
לחשוב על הכתיבה, על הפחד שלי ממנה, והצורך הבלתי נשלט שלי
בה... אני חושבת שכל אמן לא מסוגל להתמקד רק בתחום אחד, אומנות
היא מושג בינתחומי, והחיבור בין משחק לפרוזה, לשירה; מוסיקה;
מחול ותנועה הוא בלתי ניתן לניתוק... וכמי ששואפת להיות אמנית
לכשתגדל אני יכולה לומר שכזו אני רוקדת, שרה, מאזינה, מדברת,
משחקת, משחקת, משחקת, משחקת וכותבת... צריכה את זה כמו אוויר
לנשימה, כמו שמיים וריח של טל בבוקר כמו אהבה.

תגובה:
נושא: תודה
מאת: jazzy
תאריך:  27/6/01 22:51
תודה על היומן שלך, תודה על ההשראה, תודה על התגובה.תודה על זה
שיש אי שם מיקי כזאת...

יומן: יום חמישי, 28 ביוני 2001.

O.K COMPUTER;
phew-for-a-minute-there-i-lost-myself-ilostmyself.
יש לילות שאני לא נרדמת, יושבת ובוהה בטלוויזיה, או מנסה בפעם
המאה לקרוא את "סבך הפרא האדום" של ריטה מיי בראון, שנתן זך
המליץ עליו - איזה ספר שקניתי במבצע לפני חצי שנה באקדמון,
ואני לא מסוגלת לקרוא - לא יודעת למה.
מתגעגעת למשהו לא מושג, שאני לא יכולה להניח עליו את האצבע,
בכיתי היום איזה שלושת רבעי שעה עד שיבשו לי הדמעות...
חייבת למצוא עבודה אבל לא מסוגלת לקום בזמן, שנה שלמה הייתי
בחופש, ועכשיו אני רק רוצה לברוח...
אני שונאת מסגרות ולא מסוגלת בלעדיהן, זקוקה לתאטרון שיחייה
אותי, חשה את זה בעצמות, אני רוצה לפדות את הדולרים המוחבאים
שלי ולעוף מפה לצרפת, לשמוע Fאנק והיפ-הופ, לדבר שפה מוזרה
ומהממת שאני לא זוכרת ממנה הרבה, להסתובב ברחובות ולעשות
תאטרון...
אני חושבת שאני יכולה לשבת שעות מול מרכז פומפידו לחיות על
ה"האגן דאז" מהרחוב הסמוך (הגלידה האמיתית המשובחת הראשונה
שטעמתי הייתה שם) ועל מטבעות החסד וההנאה של העוברים ושבים...
רוצה להתאפר ולעמוד ליד כובע, ליצור, שיצלמו אותי ויתבוננו בי
שעות שלמות, כמו שאני התבוננתי כשהייתי קטנה.
עד היום התמונות הכי יקרות לי שצילמתי הן של פנטומימאי אחד
שראיתי בצרפת, נדמה לי בגני הלואר, בערך לפני עשר שנים... כבר
אז ידעתי שאני ארצה לחזור לשם יום אחד ולהיות במקומו...פריס,
העיר הנוכרייה שהייתי בה הכי הרבה פעמים (6 כמדומני) ואף פעם
לא הייתה לי מספיק... שנתנה לי כ"כ מעט וכ"כ הרבה, מקור
התשוקות שלי, החלומות שלי... עיר שנפלא להיות בה זרה, כי אפשר
להשקיף על הכל; כולם ישנאו אותך, אבל את לא חייבת לאיש כלום so
who give a damn...?
כמה נפלא להיות ניק קייב הלילה, להמציא מגור לכל הכאבים
האפשריים במילים שאלפי איש יעריצו, מי ירצה לשמוע את המילים
שלי הלילה? מי ירצה לשמוע אותי בכלל? אהבות מתפוררות לי בין
הידיים... מאבדת את עצמי לדעת, נחנקת מדמעות... מתבוננת בטלפון
כאילו הוא יושיע... אבל מפחדת להרים.
אני כועסת. כעסתי כל היום.
הבוקר התחיל נפלא, אחרי לילה נוסף של חלומות מופרעים, משעשעים,
אירוטיים...
לאחרונה אני חולמת סרטים שלמים בראש, חבל שאני לא רושמת אותם
בבוקר, יופי של תסריטים של זבלי-אקשן חסרי משמעות יכלו לצאת לי
מזה... כסף גדול...
כל המחשבות הגדולות של ליל אמש התחמקו להן אל תוך חיוכיי
החלומות, מושפעת מעשרות התקדימונים של 'טומב ריידר' או איך שלא
כותבים את הסרט על לארה קרופט, חולמת הרפתקאות, ומצטערת שבכלל
התעוררתי.
בהשפעת החלומות התקשרתי בבוקר למי שחלמתי עליו, "האקס
מיתולוגי" שלי, לשיחה מלבבת וחסרת משמעות... בבוקר כתבתי עליו,
עכשיו כבר אין לי כוח להעלות את זה שוב.
הסחי של חיי מתגבר, הבחילה עולה לי בגרון... אולי אם אקיא את
נשמתי החוצה אזדכך... רוצה להשתכר ואין לי איך, שוכבת במיטה
עירומה ומתעצבנת, לא נרדמת, לא שותה... הבר בקצה השני של
המסדרון קורא לי, רק לצאת מהחדר והכל יעבור, אבל אבא ישן
מעל... חם לי כ"כ...
רדיוהד במערכת, ואני רוצה לצרוח...
"Wake from your dreams/ The drying of your tears/ Today we
escape/ we escape.  
Breathe keep breathing/ Don't loose your nerve/ Breathe keep
Brreathing/ I cant do this alone."
א פ י ל ו   א ת   ה ר ג ש ו ת   ש ל י   נ י ס ח   י ו ת ר  
ט ו ב   כ ב ר    מ י ש ה ו   א ח ר . . .

תגובות:
נושא: חבל שהפסקת לכתוב..!
תאריך: 30/7/01  19:15
מאת: Drops

נושא:  איפה את?
תאריך: 9/7/01    11:34
מאת: חלי
את כותבת מצויין

נושא: אני שמחה לראות שחסרוני מורגש
מאת: Mיקי
תאריך: 12/7/01 14:57
אך אני לא יכולה לעדכן את היומן, שלחלוטין לא באשמתי,
כפתור העידכון במסך שעולה לי, נעלם ונגוז, כך שאני יכולה לכתוב
כמה שאני רוצה (מה שאגב אני עושה, כי עברו עלי המון דברים
לאחרונה) אבל אתם לא תוכלו לקרוא את זה לצערי...
על אף שפניתי למנהלי האתר, וביקשתי שיסדרו את זה, והם אפילו
שלחו לי תגובה, העניין לא תוקן, וכל עוד זה ימשך אני אאלץ לשבת
בבית ולמלא דפים שלמים, בתקווה להקליד אותם יום אחד על
המחשב...
וזה חבל כי עברו עלי המון דברים, הדיכאון ההוא שאתה התחלתו
ראיתם, שרק הלך והחמיר ונגמר אחרי שבועיים, התרוצצויות עם
הצבא, אנשים חדשים, אנשים מהעבר, וכ"ו וכ"ו וכ"ו... ועל הכל
אני רושמת, ולא יכולה לעדכן.
בכל אופן הדבר היחידי בנתיים שאפשר לעשות (ואני מקווה שתעשו
זאת) הוא לשלוח למנהלי האתר, ולבקש מהם לזרז תהליכים
כי כמו שיש כותבת שמעוניינת לעדכן
כך יש קוראים המעוניינים להתעדכן...
ועד אז,
אוהבת אותכם המון
Mיקי

יומן: יום שבת, 30 ביוני 2001.

הסחפות
תקופה קשה עוברת עלי, עצובה מאד, הרבה בלאגן פנימי, מסתגרת
הרבה...
אני חושבת שתקופת האושר חסר הדאגות שלי תמה, לא שרציתי בכך...
לא ששבעתי... גמרתי תוך בוקר ולילה אחד את "סבך הפרא האדום"
יום שבת הספיק לי כדי להגיע להחלטה שהיום אני מתחילה וגומרת
אותו... וכשאני מחליטה משהו, לרוב אין מה שיעצור אותי... לא
שהיה לי משהו יותר טוב לעשות...
שבוע שלם של בכי עבר עלי, התנפצות של חלומות ורודים, מישהו
השתדל להטיח בפני את כל האמת בפרצוף, ואיך שהתחלתי לעכל את מה
שאמר, נודע לי שהבחור שאהבתי בחר להתגבר עלי עם הבחורה שלטעמי
היא הכי לא נכונה... זאת שפחדתי ממנה, בדיוק בגלל זה, ומסתבר
שבצדק... שיהיו מאושרים... אני אומללה...
אח"כ נחתתי לתהומות ייאוש עצמי שעלו מיגונות הזיכרונות שלי, לא
יודעת מה החזיר אותם למעל לפני האדמה... השתכרתי, בכיתי צחקתי,
ומלבד יציאה אחת לידיד שצלצל והזמין אותי אליו במפתיעה ששימחה
אותי במיוחד, ואפילו נתנה לי אור לחצי יום לחשוב שהנה אני
יוצאת מזה... הייתי תקועה כל השבוע בחדר, מתרגלת את הריח
המיוחד של הזיעה שלי והדמעות והאלכוהול שנשפך ונמהל עם אבק
הרצפה, שואפת אותו לריאות, מאמצת אותו לתוכי...
אחרי 100 עמודים, תוכנית על הביטלס, ארוחת צהריים והתלבשות
חפוזה נחתתי מול המחשב, משחררת את ערמות המכתבים שכתבתי במחברת
הכחולה הקטנה, עוברת על עשרה אי-מיילים שהמתינו לי בדייקנות
מופתית, מנסה לקרוא קצת באתרים שאני אוהבת ללא הצלחה - לא
מצליחה להתרכז, ומנהלת  לא מעט שיחות אי סי קיו בהם השתדלתי
להתחמק מתשובה על השאלה "מה נשמע"... ב23:57 אחרי שיחת טלפון
לידיד שיצא והשאיר לי מזכירה מיותמת בבית, חזרתי אל החדר, אל
העירום המוכר שהיה כל לבושי משך השבוע האחרון (מלבד הפעמים
שיצאתי מהחדר; המיטה; הבית) אל הספר שלי...
השעה עתה 3:08, אני חושבת שרק השבוע הבנתי שנגמרו לי
הלימודים... הצבא עושה לי בעיות... רוצה לגייס אותי מוקדם...
מחר נלך להלחם איתם בלשכת הגיוס. מחר טכס סיום הלימודים שלי,
מחר אני מקבלת את תעודת הגמר שלי ונבעטת החוצה ממה שהיה לי בית
חם - ביה"ס... אין יותר אמנים מטורפים שיקיפו אותי... מורים
מוזרים שיגנו עלי, מורות שמעשנות גראס בחדר המורים ומורים
שמורידים נקודות על חברות לא טובה... אין יותר בועת אמנים,
חזרה לחיים שגרתיים, חזרה לחברה "רגילה"... איכס! מה הפלא שבא
לי למות?
ספר על לסבית, על שחרור, תעוזה ואמונה, לא מתחסד, לא מרתק,
משעשע בלי די, לא מעלף, אך מסופר היטב, מאד חושני, עד שאפשר
להרגיש את הלהט שלו בקצה הלשון... מתאים לו מאד 'סבך הפרא
האדום' הולם את בעליו...
גרם לי לחשוב על האהובה שלי... הבמאית הלסבית שכבשה את חיי,
דיברתי איתה לפני שבוע, להודות לה על השם שנתנה לי (מיקי)
שמוסד לאחרונה... אני אקנה לה את הספר הזה, אשלח לה אותו בדואר
רשום, או אשאיר לה אותו על המפתן... אני לא רוצה לראות אותה,
הספיקה לי הפגישה איתה לפני 3 חודשים, אין לי צורך לגדוש עצמי
בה כבעבר... אני עוד לא מתגעגעת שוב למפגשים איתה, אולי אם אני
חושבת על זה - למין, אבל ברור לי שזה לא יקרה... אבל את הספר
אשלח לה.
הספר הזה והתיאורים שלו גרמו לי להתגעגע לנשים... אולי אני
צריכה עכשיו אישה, יצאתי להרפתקאות עם גברים, אבל מעט
התאכזבתי, אין בהם מהכוח שנשאבתי אליו בתחילה, הם לא מהפנטים
כמו נשים, אנחנו יכולות למגנט אותם - טרף קל... הסערה שבי
מעוררת, אבל בלעדיה זה לא יזרום. ציפיתי ליותר... אולי זוהי
ראייה רגעית, אולי אני צריכה להתמקד בגבר אחד להרפתקאה... אני
לא יודעת.
אין ספק זהו לא הזמן להתמסד, עוד לא נרגעתי... אבל עם נשים אני
לא יכולה להיות אלא עם אחת, הן כובשות אותי, ואני מתמסרת
לחלוטין, יש משהו באישה שמתנה בך לסגוד לה... נשים הן אלילות,
גם כשהן מסמורטטות, עייפות ומאובקות, יש בהן תמיד את הניצוץ
הנשי שישאיר אותן הכי מושכות בעולם... כשאני רואה אישה שאני
יכולה לסגוד לה, משהו בי מתחלחל...
אין הרבה נשים כאלו, יש לי טעם מוזר, אין לי טעם גברי, ואני לא
אשכב עם "כוסיות", אני זקוקה למשהו פראי בהן משהו מיוחד, לא
מתורבת, יצרי שאי אפשר להכניע... משהו קיצוני. אני לא מחפשת
עלמות חן... אולי את ההפך מ"תהיי יפה ותשתקי", שתצרח שתהייה לה
אישיות עד השמיים, ייחודיות, תכבוש את העולם, שתרתק אותי, שלא
אוכל להישאר מולה אדישה.
אולי זה מה שאני צריכה עכשיו? אשה... ועוד לא גמרתי את מסע
התהפוכות הגברי שלי... לא הגעתי ולוא לקצה של סיפוק... וכבר
לחזור למוכר? גישה תבוסתנית קמעה...
אני לא יודעת מה הצעד הבא שלי יהיה, כך או כך נצטרך לחזור לת"א
כדי לבדוק את זה...
בוא נסדר קודם את כל העניינים עם הצבא, אח"כ נסדר את העניינים
עם עצמי.
בנתיים נבלע עוד קסטל-בלום אחד, ונצא לדרך,
ממלכת הטרמפים - אשוב בקרוב!