לפני הרבה שנים , רחוק רחוק אל תוך הילדות ואני ילד קטן שישן
על שמיכה שפרשה אימא על הרצפה במרפסת הפתוחה. אבא ואימא יושבים
היו עם דוד סוליימון ומדברים . ערב של קיץ לוהט והצרצרים
ממלאים את קולות החושך מתוך הואדי שממול לבית. ואדי , שקראנו
לו הנחל אני ואחיותיי ודודותיי וכל כל הטוב שעטף אותי באותם
ימים. לפעמים הנחל היה מתמלא מים זורמים בשצף קצף שהגיעו כך
אני מבין היום מבריכות הדגים של אחד הקיבוצים שהיו פרושים להם
על פני כל העמק עם כל שדות החיטה וחורשות הדקלים. העמק שנקרא
על שם העיירה שלנו . עמק בית שאן. לשם אני חוזר. אל הגבעות
המלאות חרציות וסביונים עם נקודות אדומות של כלניות באביב .אל
בתים ללא טלפונים טלוויזיות ומחשבים. אל המשאית של דוד שמעון
שעבד בגלבוע והסיע פועלים לנטוע עצים בהר, ובערב היינו נוסעים
למרכז לראות סרט הודי .אל הבריכה הקטנה שהייתה לי גדולה מאוד
שבנה אבא בשבילנו . אל רסקו והקולנוע הפתוח בערבי שישי .המסך
היה צד של בניין .צריך להביא ספסל מהבית ולתפוס מקום. אני זוכר
בעיקר מערבונים. אל הפלאפל  שאימא הביאה ביום חמישי כל הדרך
מהשוק. אל  חברי אריקה . יש תמונה שלי  ושלו מפורים .אני הפרסי
הקטן במדי שוטר ואריקה הרומני קוזאק רוסי. אל משפחת בן חמו
והחם-חם של אביהם .כל בוקר בחמש  היה פותח את הקיוסק ומוכר
מהמעדן הזה לפועלים שהיו הולכים לעבוד במפעל הטכסטיל .אל סבא
והיונים שלו , היה יושב על רגליו עם כובע הקסקט , מדבר אתם ,
מאכיל אותם אחד אחד והם סביבו . רק אליו היונים היו באים. כשמת
כולם עפו ולא חזרו יותר. אל סבתא והמטבח הקטן והחצר הגדולה
שהיו מביאים לי אוכל שמימי. אישה גדולה שעדיין איתנו. מבט אחד
ממנה ואתה רואה רק את הטוב שבחיים. הנרגילה ועץ הרימונים,
והתות והגפן והזיתים , והיא.
והשכונה שבנו ממול. בתי רכבת מאוכלסי משפחות ממרוקו. והמריבות
שהיו לנו אתם . אל מכולת קדוש. ואל האוטובוס שנסע לתל אביב.
פעם ביום . ואל הנסיעות החגיגיות לשם. דרך עפולה.
אל לילדדות של קטיושות ופחד. היה עובר איש בטחון וצועק:"לכבות
את האורות, לכבות את האורות! " ודוד מוטי. האח הגדול שלי. היה
לו אוסף מרשים של רסיסים. הוא היה רץ למקום שבו נפל הפגז ומביא
מבחר של צורות שלאיש לא היה. ואל דודו חיים, שהיה מביא לי
מתנות מחו"ל. עבד בצים.
וכל זה היה עד סוף כיתה א'. אבא לקח את אימא ואותנו לתל אביב,
ואת הכל השארנו שם בבית שאן.