מישוריו הצחיחים של המדבר נדמו כאינסופיים והשתרעו עד האופק,
ככל שיכלה העין לראות. בראנס נשען בגבו על הטנדר המאובק שנשא
אותו אל ליבה של שממה זו, שהאדימה עתה באור הגווע של הדמדומים.
הוא שאף פעם נוספת ואחרונה מהסיגריה המתכלה שבידו, ואחר השליך
אותה הצידה בהיסח הדעת.

אף שחלפו שבועיים בלבד, נדמתה לבראנס השהייה בישימון הצחיח
כאינסופית. הוא ייחל לסיומו של המרדף. הוא רצה להסתובב ולשוב
על עקבותיו אל ביתו, אל האישה אשר אהב ואל החיים המוכרים שחסרו
לו כל כך, אבל הוא ידע היטב שלא יוכל לפנות לאחור ולא ימצא
מנוח עד שיסיים את ענייניו הבלתי-גמורים.

לפתע הוא ניעור מהרהוריו וחושיו נדרכו, כמו תמונה מבעד לעדשה
המתחדדת בבת אחת. שוב נזכר כי אין לו זמן רב לתהיות או למנוחה,
למרות שהיה זקוק לכל אחת מאלה במידה שווה, אך כל שנייה
המתבזבזת תאריך את המרדף יותר מהדרוש, ובכך בראנס לא רצה. הוא
השתופף בחזרה אל מושב הנהג, התניע את הטנדר, ונסע הלאה בהתמדה,
מנצל את דקות האור האחרונות שנותרו, עד שנפלה חשכה מוחלטת,
והקור המקפיא, שהוא בן לויתה הבלתי נמנע, החל מחלחל ושולט
בכל.

הלילה עבר כהרף עין. גופו הלאה של בראנס, שדאב מן השינה הטרופה
בחללו הקטן של תא הנהג, תבע מנוחה נוספת, אך בראנס לא נענה לו.
הוא אסף את אבריו העייפים והמשיך בדבקות במסלול שהתווה לעצמו
עוד אתמול, כשהוא סורק תדירות במבטו את המרחבים המסולעים שדמו
כולם זה לזה עד כדי יאוש. והשעות חלפו.

לפתע, כשבהה בלא משים וללא תכלית באחת מאלפי הגבעות שהתנשאו
לפניו כחומה, מה שהפך כבר להרגל, ראה ענן ערפילי של אבק מתנשא
ממנה. לא היתה זו מפולת, או סופת חול - ענן האבק התמתח בקו
שהלך והתארך.
זה היה רכב שנסע במעלה.
זו היתה תכלית המרדף.
זו היתה מטרתו.

העייפות בה היה שרוי נעלמה כלא היתה. האדרנלין שהשתחרר לדמו
פוזר עד מהרה בכל נימיו עד האחרון, על-ידי לבו שהחל לפעום בקצב
מסחרר. מתעלם מתנאי הדרך הבלתי-אפשריים, הוא החל נוהג במהירות
מטורפת ובנחישות שאין מה שיעמוד בפניה, והטנדר איים להתהפך
אינספור פעמים. הגבעה המיוחלת הלכה והתקרבה, וניתן היה כבר
לראות את הרכב מטפס במעלה המשופע. בראנס זיהה את הרכב, אותו
כבר איבד ברגע האחרון מספר פעמים בעבר. כן, זה היה הוא!.
בראנס פנה לדרך צדדית. הפעם הוא לא יבהה ביאוש ובחוסר אונים
ברכב נעלם במרחק, נושא עמו את נהגו החמקמק. הוא יאגף אותו,
יעצור אותו בכל מחיר, ויעשה מה שצריך לעשות.

בראנס עצר.
הוא ידע שהוא חוסם את מסלולו של הרכב. הוא ידע שהם יפגשו
לבסוף. הוא חיכה.
ולאחר זמן לא רב, הציפיה השתלמה.

הרכב הגיח לפתע, נוצץ באור השמש במעומעם, האבק מכסה אותו בשכבה
עבה. הנהג הבחין בבראנס הממתין, האט, ולבסוף עצר. הוא נדמה
כחוכך בדעתו.
בראנס החל להתקדם לעברו בצעדים מדודים, לא מסיר ממנו את מבטו
לרגע. נהג הרכב פתח את דלתו בהססנות, הציב את רגלו על הקרקע
והשחיל ראשו אל החוץ, אל שמש המדבר הקופחת ללא רחם.

"סטיבן גארד?" שאל בראנס, למרות שכבר ידע את התשובה.
"כן... מי אתה? איך אתה יודע את שמי? למה עקבת אחרי עד לכאן?"
שאל גארד, שאגלי זעה החלו להקוות על מצחו, ספק עקב החום הכבד,
ספק עקב המעמד.
"מר גארד," פתח בראנס ואמר, "לפני כשבועיים נכנסת לסניף בנק
באדמונטון. האם הדבר זכור לך?"
"כן, אבל..."
"כשנכנסת אל הבנק ההוא היתה בידך מזוודה חומה ריקה, וכשיצאת
ממנו היא הכילה 20,000 דולר בשטרות של 50, שנלקחו מכספת
הבנק."
"נ... נכון. זה הכסף שלי. אני משכתי אותו."
"כן, מר גארד, אבל כל כך מיהרת," והוא הושיט לו בחרדת קודש
פיסת נייר מהוהה ומקומטת מתלאות הדרך, "כל כך נחפזת לדרכך, עד
ששכחת את הקבלה שלך."

"תודה," אמר סטיבן גארד.
"על לא דבר," אמר בראנס.