הם דיברו המון. למרות שהם אף פעם לא נפגשו, הם דיברו הרבה מאוד
בטלפון. הקשר ביניהם היה מעולה. מבחינה רגשית הם הגיעו רחוק
מאוד. הם היו חייבים להיפגש, כדי שהקשר ימשיך להתקדם. אז הוא
לחץ קצת יותר מדי, והיא נרתעה. נרתעה עד כדי כך שהחליטה שדי.
אי אפשר יותר. במקום להיפגש איתו ולסיים את זה יפה, היא החליטה
לנתק את הקשר. זה היה כואב לשניהם, אבל זה מה שהיא החליטה
וזהו. הוא עדיין אוהב אותה, למרות שהוא משכנע את עצמו שזה לא
נכון. היא לא אוהבת אותו יותר, ולכן סיימה את הקשר. במשך כמה
ימים אח"כ, הוא עדיין התקשר ושאל הרבה למה. שבועיים לקחו לו
להיגמל מהקול הרך והמלטף שלה. חודש מהשיחה האחרונה שלהם, הוא
החליט להתקשר אליה שוב. הוא ידע שהיא לא תענה אם היא תזהה את
המספר שלו, ולכן התקשר מהפלאפון החדש של אבא שלו.

די! אני לא יכול יותר בלעדיה! אני מתגעגע אליה מאד. כבר חודש
לא שמעתי את הקול שלה, ואני לא מתפקד. לקחתי את הפלאפון החדש
של אבא שלי, סמסונג כסוף וחדש. אבא שלי היה מאד מרוצה מעצמו,
הוא בחר מכשיר לעניין. בכל מקרה, חייגתי את המספר בטבעיות,
כאילו זו עוד שיחה מן המניין. זכרתי את המספר בע"פ, אחרי הכול
הוא היה ממש פשוט. היא ענתה.
"הלו?"
"אור זו את?"
"כן"
"את מזהה אותי?"
"צחי?"
"כן, מה קרה לקול שלך?"
"אני קצת מצוננת. לעומת זאת, הקול שלך נשאר עמוק וחזק..."
"אין מה לעשות, את יודעת..."
ככה המשכנו לדבר רבע שעה בערך,  על כל מיני דברים, שטויות של
החיים. דיברנו עד שהחלטתי שלא כדאי להגיד הכל בבת אחת, וסיימתי
את השיחה בשאלה המתבקשת:"יכול להיות שנחזור להיות ידידים?" רק
אז הלב שלי התחיל לדפוק בקצב המצופה. "אני לא יודעת. אני אחשוב
על זה או קיי?"
הרגשתי מצוין. האווירה היתה מעולה, והלכתי לישון עם חיוך גדול
על הפנים.

צלצול טלפון. הסתכלתי על הצג, ולא זיהיתי את המספר. "הלו?"
"אור זו את?"
"כן. צחי?"
"מה קרה לקול שלך?"
"אני מצוננת טיפה."
הייתי ממש מופתעת. הייתי בטוחה שהוא שכח אותי. משום מה, התחלתי
לדבר איתו ושיתפתי פעולה. היה ברור שהוא שמח לדבר איתי. דיברנו
בערך רבע שעה, עד שהוא חתך את השיחה במפתיע, ות'אמת? יכולתי
להבין אותו. "טוב, נראה לי שזה מספיק לפעם אחת." הוא אמר."יכול
להיות שנחזור להיות ידידים?" ידעתי הוא ישאל את זה, והייתי
מוכנה."תן לי לחשוב על זה איזה יום יומיים או קיי?" היה לי
ברור שנחזור לדבר, אבל הייתי צריכה לקבוע מינון מסויים, שאסור
לעבור אותו, כי הוא יכול להתאהב בי שוב, ואז זה יהיה ממש לא
נעים.
אחרי יומיים הסברתי לו שאנחנו יכולים לחזור לדבר, אבל לא יותר
מדי, אולי פעם פעמיים בשבוע. וכמובן באיי סי קיו. הוא אמר שהוא
שמח מאד, ושיהיה טוב.
דיברנו על מכבי ת"א, הקבוצה שאנחנו הכי אוהבים מכל הלב, ועל זה
אנחנו יכולים לדבר תמיד. החלטנו שנפגש בדרבי הקרוב. בכלל לא
שמתי לב שהסכמתי להפגש אתו, וכבר סיימנו לדבר.

השבוע שלפני המשחק עבר עליהם מהר. היא ידעה איך הוא נראה,
ולהפתעתו חשבה שהוא נראה טוב, אבל הוא לא ידע איך היא נראית.
הוא רק ידע שהיא יחסית גבוהה. שניהם הגיעו למשחק בלי ציפיות.
הם ידעו שסיכויים רעים. הוא הגיע למגרש והתיישב בשורות
העליונות של היציע, כדי שיוכל להפתיע אותה מאחור. הוא לא ידע
איך הוא יזהה אותה, אבל היה לו רעיון. הוא תכנן להתקשר אליה
ולהסתכל מי עונה לטלפון. עוד חצי שעה המשחק מתחיל. הוא התקשר
אלי הושאל אותה איפה היא. היא היתה בשורה השלישית והוא ירד
אליה. הוא חיפש אותה, והיא חיפשה אותו. ואז היא זיהתה אותו,
בצעיף קשור לראש, ועוד אחד תלוי על הצוואר. הוא היה מאופר
בצהוב כחול, הצבעים האהובים על שניהם. היא נגשה אליו, וברגע
שמבטיהם הצטלבו, הוא ידע שזהו, רגע האמת מגיע. הם התחבקו
והתיישבו זה לצד זה. הם דיברו על הקבוצות ועל הסיכויים שלהן
לנצח. המתח היה באוויר, אבל לא היה אכפת להם, כי הם היו ביחד.
במשך 90 הדקות של המשחק הם עמדו, צעקו, קפצו ועודדו. האחווה
ביציעים היתה מרשימה ומעוררת.
לפני שהרגישו המשחק נגמר. היה ברור לשניהם שזה אחד המשחקים
הטובים שהם היו בהם אי פעם. מכבי נצחה את הדרבי, והם- הם נצחו
את הסיכויים.