מעוף השחף שגרד את השחקים חשף יום חדש, אחר, מחוספס למגע. בין
ענן חורפי למישנהו השחק המתעופף מראה נוף די ישן שמואר בעננה
סבוכה ויום כבד. זריחה שצובעת את השמיים בגוונים של
צהוב-כתום-ירוק ותכלת צורבת את עיני הילד הקט, הילד שחי במקום
בו הזמן פסק מאז, מלפני 5 שנים. ציפורים החלו לזייף את שירן
השמח ביום שלדי הרבה אנשים הוא שמח, אנשים שמחים באמצע דרך
שמחה...
בתחנה המרכזית יש קיר. יכול להיות שהוא עדיין שם. יש בו סדק קל
. הילד היה בוהה בו כל יום בחוזרו מבית הספר, תוהה עד כמה שסדק
יכול להיות שמח... אפילו לפעמים היה אומר זאת לאביו - "כשאהיה
גדול ארצה בית מלא סדקים יפים כמו הסדק ההוא"..

קילומטר מתחת לגופו המרחף של הילד יושב אביו האלמן, בוהה
בשמיים המוארים ותוהה אם יש חיים אחרי המוות, חושב על מחשבות
ילדו האהוב בשניותיו האחרונות, מנסה לנחש אם שיפצו את הסדק
שבקיר שבתחנה המרכזית - הקיר שלידו לא עבר חמש שנים. האב כבר
בנה לו חיים חדשים, שמחים ומלאי תקווה אך ברור לכולם שזהו רק
ניסיון כדי להתגבר על הריקנות, הבדידות, הכאב והלב המדמם. הוא
בוהה בשמיים שכבר התבהרו ולאנשים רבים גם התבארו, בשחף שעופף
לו שם למעלה. כשזה קרה, הוא נשבע לעצמו שלא יבכה, שלא יעמיס
מילים על מגש האובדן, שלא יטריד במחשבות. בהתחלה זה עבר והוא
באמת הדחיק, אבל לאט לאט כבו האורות האחרונים בחייו, עד
שנעלמו. כבר חמש שנים....

בעיר הסמוכה לביתו של האב יושבת חברתו של הילד, בחצר המשותפת
על שולחן השש-בש. היא מעשנת באיטיות סיגריה מאובקת עם עיניים
אדומות מבכי.  היא מסתכלת לשמיים סהרורית רועדת (ספק מקור ספק
מכאב) ומתגעגעת אליו - הילד הקסום שנעלם עם זרמי האביב בלא
שהשאיר אחריו ולו סימן חיים אחד. כל בוקר היא הייתה אוכלת את
הבורקס השמן שלה, קוראת עיתון, מורידה את הכלב (שמאז, מחליף את
כולם) והולכת לטיול - לבקר אותו. לצורך העניין  - הגינה שעליה
חרוט שחור על לבן שמו של הילד - וזו בעצם הייתה ההוכחה היחידה
לקיומו של מקום מנוחתו התמידית. ועכשיו, הסיגריה נגמרה, והיא
עדיין יושבת שם, בקור של חמש וחצי בבוקר, בוהה בחבורה של שחפים
שעפים בדממה מופתית מעל לראשה. 5 שנים זה המון. 73 כאבים זה
יותר מדי ילדים שנקטפו לפני שהספיקו לחיות, יותר מדי שחקים
שבשמיים.







לזכר חללי אסון המסוקים - 73 משפחות שנהרסו, 73 סיפורים
שנקטפו, 73 גינות, 73 ילדים שהלכו בטרם זמנם...