וואלה, יש אנשים אומרים לך תציב לעצמך מטרות בחיים. גולים.
תבקיע. אז הבקעתי גול. מה זה נתן לי ?  שום דבר, בעצם המון.
לעניות דעתי אין עניין ענקי בלחיות.
לא שיש עניין בלהפסיק לחיות. אבל לפעמים בנאדם מגיע למצבים
שהוא מרגיש שהוא כבר מיצה את הכל ושום דבר לא ממש איכפת לו.
אולי אם הפועל ת"א תהיה אלופה. אבל זה גול שלא בשליטתך. גול
עצמי.  החיים הם גול עצמי אחד גדול.  מה בעצם מחפשים ?
אושר ? עושר ? שמחת חיים ? אוטו ? בית, משפחה ? עבודה טובה,
ואיך לא, כסף.
תסתכלו טוב על הרשימה.
תניחו לרגע שאת כל זה כבר השגתם. יש איזה תחושת סיפוק ? לא
נראה לי, ואם נראה לי אז זה נראה ממש מטושטש.
זה הסיפור כולו בעצם, טשטוש.
מאז שהייתי בן אפס וחצי בערך כל איש ואישה קטנים בערך היו
תוקעים בי מבטים. חוץ מקנאה היו שם גם אלמנטים של כעס, זעם,
עלבון וכדומה. כאילו שלמישהו איכפת...
פשוט בשלב מסוים זה הגיע לאיזה שיא מסוים שהפך פשוט בלתי נסבל.
הסיפור הגועלי שאתם כרגע קוראים התחיל בילדותו העשוקה. לא שהיה
חסר לי משהו. נהפוך הוא. לא היה חסר כלום וזאת הבעיה הייתה.
איבדתי כל ערך לכל דבר.
לא מעניין אותי פחות או יותר שום דבר.
הולך גן, חוזר, מטפלת.
הולך יסודי, חוזר, מטפלת.
הולך חטיבה חוזר, אין אף אחד בבית, אני אחי והארוחות שחיטות
שהיינו עושים. אוכל זה דבר מאוד מעניין ומספק. גם לפלוט אותו
אבל זה לא ממש קשור לעניין...
אח"כ תיכון, אותו סיפור, היה כל כך משעמם שלא חיכיתי אפילו
לסוף שלו , לקחתי הרגליים באמצע השנה האחרונה וברחתי על נפשי.
אם יגידו לכם שהעיפו אותי, אל תאמינו.
מכרתי שם מלבורו לייט מהדיוטי פרי, זה כן.
במבט כללי זה מה שדפק לי את המוח.
לא הסיגריות, התיכון. קיבלתי איזה מחלה מצחיקה בשם צהבת.
חודשיים של בית זונות. בטן גב בבית. אני מדקלם פרקים שלמים של
יואל גבע מסביר מתמטיקה.
קיצר מהבידוד המהנה ומשווע הזה, נדפק לי קצת המוח. התחיל
להיטשטש...
אבל חפיף.  עוד בעיה. הסבר נאמר. הכל חפיף. פיטרו אותך מעבודה
? חפיף, אין לך גרוש ? חפיף, אין לך בחורה ? זה חפיף דליל אחי.
או אחותי נגיד. לא משנה.
קיצר אחרי ששיניתי צבעי לצהוב (טפו) התחלתי להתחרפן. ולהסתובב
בתל אביב. תגידו מה שתגידו אם אתה מספיק זמן נמצא שם, אתה
מתחיל פשוט לשנוא אנשים.
עשיתי דברים בשביל שיסתכלו עליך, אבל לא ממש מעניין אותך מה
הבן אדם שמסתכל חושב. מה שנקרא יחסי "היי , מה המצב ? הכל טוב
?, מה אתך ?, אחלה, סבבה, פ-נ-א-ן.
מה זה פאנן. ברחוב לא היית יורק עליו אם הוא לא היה יורק עליך
בחזרה...
אבל בתל אביב יורקים חופשי. קשה לספור. הרצפה קצת ירוקה.
מהמוחטות.
אבל זה כבר סיפור אחר , תל אביב.
יום אחד כמו תמיד מצאתי את עצמי מטייל במעברים המוארים אפלים
של דיזינגוף סנטר. היו שם כמה "מפורסמים". מה זה הקטע הזה של
להיות מפורסמים ? סלבריטים יענו. יופי שרת באיזה פרסומת לשמפו
אחרי ששיחקת כדורגל כמה שנים. אז מה זה עושה אותך גבר ? לא
ממש. אנשים אומרים לך שלום, שורקים לך, שונאים ואוהבים אותך בו
זמנית.
סו פאקינג וואט ? כלום. אין בזה ממש תוכן. התנהגות של ילד שראה
איזה גולה נחשית כזאת עם הסלסול בפנים.
אז היה שם בסנטר איזה, להקת איפה הילד. אוהב אותם אבל זה לא
ממש קשור. הם צילמו איזה קליפ לערוץ המסחרי. זבל טלביזיוני
בהתגלמותו, השיר היה עוד בסדר, אבל כל השואו, ביזיוני. אני עקב
היותי טיפש קטן שמכור לדבר בשם תשומת לב, התחלתי לג'נג'ל להם
ברקע של כל ההסרטה. לזרוק כדורים באוויר. ולתפוס. והצלמים,
בתור דייגים של אנשים תשומתים כמוני, הם התחילו לצלם אותי
בטירוף. בכל נקודת צילום בשיר המעפן של התוכנית סנטה קלאוס
הזאת. קטן עלינו. אז בסוף חרקתי שיניים (יש לי מין חיבה לטחון
לאנשים את המוח ולעצב אותו כרצוני) ואמרתי להם שהם יכולים
לקפוץ לי. אני אמן ואין לי שום מוכנות לזה שהם יראו את זה
בטלויזיה. הם התחילו להתבכיין. לא שאני איזה איש אמנות גדול,
אמרתי אני אומן החארטות. קראו למשטרה. לא יאמן איזה מין כוח
מוזר יש לטלויזיה בארץ הקטנטונת הזאת. באמריקה פוליטיקאי רואה
צלם שלא ממש מתאים לו בדיוק באותו רגע להצטלם על ידיו, אז הוא
בועט אותו לכל הרוחות.
פה אצלנו אם מראים איזה פוליטיקאי, אז הפוליטיקאים האחרים
עומדים מאחורי זה שמתראיין,  מחייכים ועושים שלום לכם הצופים
שם בבית. אנחנו ארץ שמורכבת מכמות מסיבית של אנשי תשומת לב.
זה המנוע שממנו מורכבת המדינה הזאת.
זה השמן שמניע אותה וזה גם נשפך בכל פינה ברחובות.
בישראל שלי אנשים הולכים עם לאפה שווארמה באמצע הרחוב ומקללים
כל אחד שבטעות נתקע בהם. כאילו המסכן שאולי הוא טיפה פוזל, הוא
אשם שהלאפה חסמה להם את השדה ראייה שלהם. צר מאוד הוא, ד"א.
כמו הסוסים האלה עם הכיסוי הזה על העיניים, שגורם להם לראות רק
ישר. אין הצידה, אין עקום. רק ישר וזה ממש עצוב. האומנים
במדינה הזאת הם מגרדים חצאי שקלים בין בלאטות של אקרשטיין,
ברחובות שינקין. חוץ משלמה. זמר ארצי. הבחור הטוב הזה הצליח
לכתוב שירים, ממש בגדי המלך החדשים. מת עליו באמת. הוא סגן מלך
החארטות. אחרי כמובן. הבן אדם כתב מילים שפשוט אף אחד, לא
מבין. אבל איזה פראייר במדינתנו החביבה, יסכים להודות שהוא חסר
הבנה ? אף אחד. אז כל אחד רק שומע שיצא איזה סינגל של שלמה
לרדיו, הוא הולך קונה ת'דיסק בחנות התקליטים הקרובה. היום זה
מין קלאסה כזאת.
בית שאין בו את "שניים" של שלמה ארצי, נחשב מתחת לקו העוני.
זה דווקא אין פה.
העניים הכי שולטים פה במדינה. בן אדם עומד ברמזור אדום, מישהו
מבקש ממנו כסף על זה.
לא ייאמן. אנשים פה מאוד אוהבים לשחק אותה מסכנים, זה מאוד
באופנה, תמיד היה. תמיד יהיה. כל אחד רק רוצה שכל העולם ירחם
עליו. לא משנה אם הוא מפוצץ בכסף, הוא מחפש את רחמיהם של
האהבלים האחרים. לא ממש אוהב לתרום לבטלנים האלה. מילא לקחת
כינור ניגנת, עשית למישהו קצת שמחה, על זה מגיע שקל. אבל אם
אתה נרקומן מסכן, בלי רגל, אף שבור, מחלות וכל מיני דברים
כאלה, נגיד בחור מסכן. רק דבר אחד יש לך לעשות:
פשוט מאוד. תמצא איזה כספומט פופולרי. הכסף פשוט יחליק לאזרחים
הטובים שלנו, הישר מהחור שבקיר אל הקופסא שלך. רק אל תשכח
לכתוב כמה שאתה מסכן. תמציא לעצמך איזה טרגדיה מעניינת, משהו
כזה שאתה חושב לעצמך: "וואלה אם אני הייתי הוא, לא הייתי מחזיק
מעמד שניה, נתן לו איזה שקל, לא בשביל שיאכל. בשביל השקט
במצפון שלך. ואל תחכה לתודה על השקל אם אתה נותן אותו. תודה
אומרים פה רק בשבתות וחגים."
מה זה בעצם מצפון  ? אם יש איזה גבר שיבוא ויגיד לי. אבן שושן
לא השכיל לעשות את זה. נניח לשניה שאם משהו שעשית נראה לך טעות
אתה מתקן אותו וזה בגלל המצפון שלך. אבל... השאלה היא בעצם מי
אתה בכלל שתחליט שזו טעות, ואולי דרכו של עולם אמרה שככה היה
צריך להיות ואתה בא ומתקן את הטעות שלך. חתיכת חוצפן זה מה
שאתה. חסר מצפון. אבל בעצם רק עשית את זה בגלל המצפון שלך אז
מה זה לעזאזל המצפון הזה ?!?
אז אני אגיד לכם ידידי. מצפון זה דבר אחד. אשליה. אתה רוצה
להאמין שיש לך אותו. אז אתה מאמין. אבל אין לך. למה ? כי אין
דבר כזה. ותסמכו על סמוך בשיא הרצינות, יש דבר כזה שאין דבר
כזה, גם באמנות וגם בכל הבלגאן. למה . לא יודע.
יש דברים שיש ויש דברים שאין.
אבל פה יש עוד איזה קונספירציה.
אם אתה אומר על משהו שהוא לא קיים.
אתה באותו רגע הפכת אותו לקיים.
תחשבו על זה שניה. אמרת שאין אנשים על כוכב אחר. אז מה. ברגע
שאמרת את זה, זה אומר שחשבת על זה. ואין דבר כזה, לחשוב על שום
דבר. חשבת על זה אז יש את זה.
זה התכלית שלך. לחשוב טוב ולהחליט.
תוצאות זה לא דבר ממש קריטי.
העיקר השחמט הפרטי שלך. ובחייאת דינק, גם אם אתה מפסיד בו,
תדאג ליהנות קצת על הדרך.
נהנית הרווחת, הרווחת ניצחת.
פרדוקס. הפסדתי במשחק ונהניתי, אז ניצחתי או הפסדתי? לדעתי
ניצחתי.
בכל רווח יש הפסד וההפך.
אין מה לעשות. תשברו ת'ראש זה ככה.
יש כאלה שאוהבים לנצח. יש כאלה שאוהבים להפסיד. יש כאלה
שאוהבים תיקו. אבל בסוף, כולם מנצחים ולא יעזור גם לא למשה
ולישו ולמוחמד ולכל הג'אמה.
תודו שאני אלוף החארטות. אבל הן לאט לאט עושות את דרכן למרכז
הקודקוד ובסוף אתם אומרים לעצמכם וואלה, אולי יש בזה משהו.
כבר הבנתם שאולי זה אומר שיש. אז יש בזה משהו.
לאחר דברי חכמי חלם שלי אמשיך בסיפור המעשייה.
אז אמרתי להם שייקחו את הקסטות המסכנות שלהם, סחבק שזורק
כדורים בדיזינגוף סנטר, וידחפו אותם עמוק אתם יודעים לאן. אם
לא אני תובע אותם. לא זה ממש מעניין אותי לתבוע מישהו. אם אני
זוכה במשפט במידה מסוימת גם הפסדתי משהו. אם אני נכשל בטענותיי
העלובות אני בבאסה של הלייף. מה זה ייתן לי לתבוע חבורה של
צלמים מסכנים מהערוץ המסחרי. כלום. אבל זה שהם התעצבנו פצצות,
זה נתן לי המון סיפוק והגשמה עצמית. למה? ככה. יש דברים חסרי
סיבה. אבל גם זאת סיבה מצוינת.
אז הם לקחו קשה והתחילה מין חקירה כזאת, שנדנדה לי איזה עפעף
או שניים. מה לעשות אני מפחד גם מהצל שלי. אבל, ויש אבל גדול
מאוד. ההנאה גוברת על הפחד. וזה בכל דבר בחיים. אם משהו נותן
לך איזה תחושה של סבבה עם עצמך, אז לך תעשה אותו. לא אומר
שתרצח מישהו, אבל תעשה מה שאומר לך מצפונך. אם תמצא אותו תן לי
גם לראות אולי אני אתחיל להיות בן אדם מאמין.
אז החפרפרות הקטנות התחילו לחפור, לאט אבל בטוח, חפרו לי בתוך
הנשמה. הגעתי על סף טירוף. מה זה בעצם סף טירוף ? מה זה שפיות
? אם יש דבר כזה אז מי הגאון הגדול שהמציא אותו. חולה נפש זה
איזה משהו שאמרו בפספוסים לפני כמה שנים ואיזה טמבל אחד חשב
שזה סטארט אפ. אם יש אחד חולה נפש. נאמר אני לשם ויכוח. ואת או
אתה, אתם הבריאים בנפשם. מה בדיוק ההבדל הגדול ?
יש תשובה רצינית ? לא. למה ? ככה.
מה תגידו יש לי סדר בחיים ? אז מה זה משנה הסדר בחיים. תגידו
אני עובד, מתקבל בחברה וכל זה. למי איכפת מהחברה.
החברה זה מין מועדון שביום שישי אתה עומד בתור. הסלקטור אומר
לך כנס. לי הוא אומר אל תיכנס. אז מה זה אומר עלי ומה זה אומר
עליך?
אתה נכנסת. אני נשארתי בחוץ. אז אני פחות טוב ? או שבעצם זה
שאתה נכנסת, זה עושה אותך ליותר טוב כי השארת אותי בחוץ.
זה פשוט עוד איזה בדיחה מסרט בורקס אכול ונוזל שמן.
כי חברה זה אנחנו. כולם, כמו שאמר ראש הממשלה, אהוד ידידי.
כולם זה אני ואת ואתה וגם ההוא וההיא שהיו אתמול בבית של זאתי
והתקשרו עם אשתו של איך קוראים לו.
זבל של בן אדם, איך שלא קוראים לו. אבל מה ? מקובל בחברה.
המעשייה עצמה לא ממש מעניינת בגלל זה אני שם לכם הרבה חארטה
בפיתה של הספר. תחשבו סטייל עמבה על רוטב שום קצוץ, דק דק.
אבל בקיצור ברחתי להם עד שיצאה נשמתי. זאתי לא רואה אף אחד
מסנטימטר, נשמתי היקרה. יוצאת וחוזרת , הולכת לבוא ועולה לרדת,
ועולה לרגל גם כן. אבל זה אחלה היא נשמה מאולפת, אם אני שורק
לה היא תמיד באה חזרה למקום.
אותו זמן עבדתי באיזה חנות צעצועים שלא נגיד שקראו לה, "היפר
טוי".
זה קצת הרס לי שם, פחות או יותר העיפו אותי משם. דווקא היה שם
אחלה, אבל הנשמה הזאת היא בעטה אותי מהחנות צעצועים והתגלגלתי
מכל המדרגות.
קיצר עזבו אותי. עשיתי כמה בגרויות, עברתי חלקית והתגייסתי.
ג'ובניק מסריח כמוני לא ראיתם בחיים שלכם. לא ממושמע בגרוש.
יום אחד גבי אשכנזי, אלוף פיקוד הצפון בזמנו, שהייתי מטאטא הגה
ולוח שעוני מהירות של איזה פיג'ו 205 בלשכתו. קלט אותי,
בא להיכנס לו ללשכה בחמש לפנות בוקר, כולי הפוך, לא מסודר, מה
שנקרא בעברית,
הופעה מרושלת. שזה גם כן לא ממש קיים כי כל הופעה היא מרושלת
במידה מסוימת .
אז קיצר, הבחור קצת התעצבן, וגם מזה ששכחתי קצת להצדיע לו, אבל
החצוף הקטן אפילו לו נתן לי תלונה. יש לי גיליון התנהגות בצה"ל
בגובה של אולסי פרי, אבל זה בלי קשר.
טוב לא משנה, השתחררתי . אחרי שלוש שנים פלוס "בונוסים" שיחררו
עוד פעם את העבריין צעצוע שקורא לעצמו בנצי. או בן. זה מה רשום
בת.ז. שלי. איזה זהות נחמדה.
חשבתי אני משוחרר.
לא הבנתי מה זה.
ממה לעזאזל אני משוחרר? מצה"ל?
מה זה? צבא ההגנה?! אני משוחרר מההגנה אז מה לעזאזל עשיתי בזה?
לקח לי קצת זמן להבין שלא עשיתי בזה כלום. החיים זה חנות
אזיקים. אתה רק בוחר לאיזה צבע בא לך לכבול את עצמך.
אז השתחררתי מהכל ולא השתחררתי מכלום. הלכתי לסדר את הבלאגן
בקופסה, בקונגו. איזה חור באפריקה. ראיתי את השחורים. מה שנקרא
אצלנו כושים. אתה רואה אותם אתה בוכה. את עוברת ברחוב ותשעים
אחוז מהם מצליחים להידחק לאיזה טרנזיט שמזכיר לך פיגוע, רק
בגלל שאין שם ממש כסף לדלק.
ואז את מבינה. וגם אתה מבין. אם אתה לבן לפחות.
כל העולם שלנו. אין לו כסף לדלק. מה עשינו בחיינו? שום דבר.
קנינו אוטו. פלאפון אם אנטנה שזוהרת באולטרה. איזה ויבטור
שיעשה לנו נעים בגב.
וואלה,
הכל טוב. מה נחפש אחר כך?
כלום. בעל? יופי. קיבלת. ילדים? נגיד גם זה קיבלת. לפנים משורת
הדין . פצצות של הלייף.
מה זה באמת נתן לך בשביל עצמך?
פחות או יותר כמעט בערך כלום. למה? ככה.
אין לך דלק.
אז אני יום אחד הבנתי משהו. אני צריך קצת דלק למנוע החלוד שלי.
שהאוטו של הלייף שלי יסע יותר מהר. ליצור איזה עניין. תסתכלו
על פנס ברחוב. מעניין אתכם ? לא. עכשיו תיקחו איזה סקייט-בורד
שזז במהירות של 350 קילומטר בשעה, אז תסתכלו על הפנס. וואלה
מעניין. אז התחלתי לטייל במדינה.
בלי שקל על התחת. אבל הכל חפיף.
בכל עיר במדינה בערך יש לי איזה חבר או חברה או סתם אחת ששכבתי
אצלה פעם. ובכל מקום שכחתי משהו. לא בכוונה. אבל אין דבר כזה
כוונה. כי אם מתכוונים אז לא מתכוונים לדבר אחר. אז איפה
נעלמה
הכוונה ? אין כוונה. יש כוונת. אנשים ננעלים על איזה רעיון,
דבילי ככל שיהיה ופשוט לוקחים את הסקייט-בורד הזה עם ה-350
קילומטר בשעה ורודפים אחרי הפנס שיושב להם על הכוונת. לפעמים
תופסים.
לפעמים לא. לפעמים פשוט על הדרך ראו איזה פנס בצבע אחר ושינו
את המיקום של הכוונת שלהם.
ככה זה. אנחנו חיים בעולם של סקייט-בורדים. יש כאלה שיש להם
גלגלים מהירים, יש כאלה שיש להם גלגלים על הפנים. אבל איך שהוא
כולם מצליחים להתגלגל. ובסוף לוקחים את האיש. חופרים איזה חור
ברצפה. זורקים את האיש בפנים. מכסים. ותוקעים למעלה סקייט-בורד
עם הקדשה. כדי שיהיה עוד כוונות נחמדות לאנשים על
הסקיייט-בורדים שעוד נוסעים.
למה ?
אל תשאלו אותי.
סוף קצר של הסיפור הדבילי של החיים שלי.
רדפו אחרי ימבה סקייט-בורדים.
חלק הגיעו יותר קרוב וחלק היו ממש רחוקים כאורך הגלות. אבל אף
אחד מהם לא ממש פגע לי בחיבור של הגלגלים.
או אולי כן. אל תשאלו אותי.
לא יודע.
איך יש לכם פרצוף לשאול אותי בכלל.
אין לכם בושה?
גם לי לא.
יום דובדבן שיהיה לכם, ידידי המבולבלים...
לא סובל אתכם.
מת עליכם.
חי עליכם.
משתגע מכם.

מוקדש ללארה המבולבלת שלי.