חוסר אונים, זה בדיוק מה שהרגשתי.
אני ישבתי בבסיס והבן אלף התחיל עם הבחורה שכל כך רציתי.
זה לא שהוא מישהו זר, הוא מכיר אותי, ואני אותו. הוא ידע שאני
מעוניין בהגר, הוא ידע שאני מאוהב בה!
אבל זה לא עניין אותו. התזמון היה מצויין מבחינתו. אני בבסיס.
מה אני כבר יכול לעשות?
כמה שהוא צדק... אני עשיתי את עבודתי בבסיס וקיבלתי עדכונים.
אמרו לי שהוא התחיל איתה, אמרו לי שהיא הסכימה.
התפוצצתי מזעם! אמרתי למפקד שלי שאני הולך לשירותים וברחתי
לצד. בכיתי. כן, אני לא מתבייש בזה. מה יכולתי לעשות? להתקשר
אליה ולבכות לה שאני אוהב אותה? להתקשר אליו ולבקש ממנו שיעזוב
אותה? הרי לא אכפת לו. הוא חיכה עד שאני אהיה בבסיס.
חוסר אונים, זוג מילים שמתאר בדיוק נמרץ את ההרגשה שלי באותו
רגע. באותו שבוע.
כשחזרתי הם כבר היו זוג, ולא התביישו להראות את זה.
אכלתי את עצמי מרוב זעם, קנאה.
ידעתי שאם לא הייתי חייל היא הייתה שלי. לא מפריע המרחק הגדול
שאני צריך לנסוע אליה כל פעם, לא הכסף שאני נהנה להוציא עליה.
הכל שווה את החיוך שלה. החיוך שראיתי אותה מחייכת לכיוונו של
תומר.
אני לא סובל אותו, זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי באותו רגע. כזה
בנאדם מתנשא, מתאים למי שהיה קצין קרבי.
יצא מהצבא, הלך ללמוד בחו"ל וסיים עם תפקיד בכיר במשרד
הביטחון, משהו עם אבטחת מידע. תמיד מנסה להראות אינטיליגנט,
ולא לשכוח את הקריצה שהוא נותן לאנשים סביבי, אחרי שהוא כביכול
מנהל איתי שיחה קצרה. כאילו לומר להם "איזה דביל זה, חושב שהוא
יכול עליי".
החלטתי לשים לזה סוף. שבועות אגרתי את כל הכעס והשנאה שיש לי
אליו. ניצלתי כל דקה פנוייה שהייתה לי בבסיס בשביל לחשוב על כל
הדברים הנוראיים שהוא עשה לי.
הפיקניק שיצאנו אליו כל החבר'ה הייתה הזדמנות מצויינת. לא
הראתי סימנים שמשהו שונה...הייתי חביב ומצחיק כרגיל. בערב
כשרצינו לעשות קומזיץ, והוא התנדב ללכת להביא עצים, ידעתי שזה
הרגע המושלם. שהנה ההזדמנות שלי! מיד התנדבתי ללכת איתו.
כשהתרחקנו מספיק מכל החבורה, נתתי לו לעקוף אותי, הרמתי אבן
ונתתי לו מכה בראש. הוא מיד נפל לריצפה. התחלתי לבעוט בו, לקלל
אותו, למשוך אותו בשיערו הארוך. לא שלטתי בעצמי יותר. הייתי
ממש כמו בנאדם אחר. חסר כל רגש.
אני זוכר רק במעומעם את הכל, אני זוכר את זה כצופה מהצד. ממש
כאילו לא אני הייתי בתוך גופי האכול שנאה וזעם.
עד שכל החבר'ה הגיעו למקום בגלל הצעקות שלו, כבר היה מאוחר
מדי. אני לא חושב שהוא נשם. בכל מקרה הוא כבר לא נשם מאוחר
יותר.
אמרו לי שההלוויה הייתה מאוד עצובה, שהגר בכתה כמו משוגעת על
הקבר.
אני יצאתי זכאי במשפט, איבוד שפיות רגעי, או משהו כזה. הייתי
שנה בבית חולים פסיכיאטרי, והיום אני מטופל על ידי פסיכולוג.
אבל קיבלתי עונש הרבה יותר חמור, איבדתי הכל, את כל החברים, כל
סיכוי להשתלב בחברה. איבדתי את החיים האמיתיים. אפילו שגיב,
החבר הכי טוב שלי, זה שאמר שילך איתי באש ומים, ניתק איתי מגע.
והאמת, אני לא יכול להאשים אותו. בקושי המשפחה שלי הסכימה לדבר
איתי. כל מה שקיבלתי זה חיי בדידות איומים.
אבל לפחות תומר לא רודף אותי יותר.
הסיפור וכל הדמויות המשתתפות הוא בדוי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.