קראו לה מיטל.
שם כזה, לא מיוחד במינו אך גם לא שיגרתי יותר מדי, פשוט מיטל.
גם כינויים לא מעטים היו לה, בעיקר בשל העובדה שהיא סובבה לכל
הבנים את הראש.
אבל אני לא התלהבתי יותר מדי...
אני לא כזה.
חלפו הימים בשקט, כשיום אחד החלו שמועות על מסיבה ענקית שעומדת
להתקיים בקרוב.
התמונה התבהרה ביום שבת אחה"צ.
"מסיבה פצצה עד אור הבוקר בליל חמישי, כולם מוזמנים!"
והכתובת שמתחת היא לא אחרת מהבית של מיטל.
לא הייתי בין המתלהבים, כפי שהזכרתי, אבל אי אפשר לומר שעובדה
זו לא שימחה אותי.
התכוננתי זמן רב למסיבה, ואפילו הקדמתי כדי לעזור בהכנות.
כשהגעתי לבית של מיטל היה שקט מפתיע...
צילצלתי בדלת ופתחה לי מיטל.
היא אמרה לי, במן ביישנות שאף אחד עוד לא הגיע, והכניסה אותי
פנימה.
דיברנו קצת...
התחילה דווקא למצוא חן בעיני, ואז הגיעה המכה...
"איפה בת הזוג שלך?", שאלה.
"לא באתי עם בת-זוג", עניתי, מופתע במקצת מהשאלה.
"באמת? לא ידעת שצריכים להביא בת-זוג למסיבה?"
"לא", עניתי.
"כולם צריכים לבוא אם בת או בן זוג למסיבה...", אמרה, והוסיפה
אחרי השתהות קלה, "חוץ ממני, כי אני המארחת, אני ארקוד קצת עם
כולם כדי לא להעליב אף אחד."
"מצטער, לא ידעתי", עניתי.
חשבתי בליבי כי אולי זו ההזדמנות המיוחלת, מן צרוף מקרים מדהים
שכזה.
בכלל, איפה הייתי מוצא עכשיו בת זוג?
יש את יעל ואת גילי, אבל זה לא היה הולך...
"תרצה אולי לשתות משהו?", אמרה, אחרי שתיקה ארוכה.
ואני דווקא ציפיתי למשהו אחר...
"לא, תודה", עניתי לה בשקט.
מספר דקות מאוחר יותר התחילו האנשים לזרום לביתה של מיטל.
המסיבה כבר התחילה, ואני שקוע בהירהורים...
"תתעורר", העיר לי חברי, "אתה לא רוקד עם בת-זוגתך?"
"אין לי בת-זוג", עניתי לו.
"בטח שכן, ארגנו לך בת זוג, לא ידעת?"
בטח יעל, או יותר גרוע, אילנה.
"מי?", שאלתי, בלי רצון לדעת את התשובה.
"מיטל."
"מיטל?"
"כן, לא ראיתי שכולנו באנו מאוחר יותר כדי שיהיה לה זמן להזמין
אותך?"
זה היה בלתי צפוי.
אני, תקעתי אותה עם שיחה ולא נתתי לה אפשרות לדבר איתי על
הנושא החשוב היחיד.
"אפשר עוד לתקן את זה", אמרתי לו, וקמתי.
מוקדם בבוקר חזרתי הביתה.
דווקא המסיבה הסתיימה ב-3...