הוא הלך לישון נינוח, כל העולם שלו בלבד. הכל בכל, מכל טוב
הארץ, הכל רק למענו נברא.

בבוקר קם עם תחושה מעיקה בחזה. תחושה שלא הכיר קודם. הרבה
תחושות טרם הכיר אבל לא יכול היה לדעת. באותו בוקר חש מין כאב,
ריקנות שכזו בחלל החזה. כאילו חסר היה משהו.

הוא התחיל לשוטט, לחפש את החסר. מנסה להקל על אותו כאב, על
אותה ריקנות. ואז ראה אותה. בתולית, רכה, מביטה בו בעיני תכלת
שובבות.

"בוקר טוב, איש" אמרה לו ועטפה את ידיה סביבו בחיבוק חם.

"מי את?" שאל, תוך שהוא מנסה להבין מדוע ליבו החל להלום
בפראות. גם זו תחושה חדשה עבורו. אותו איבר רפוי שלא הכיר אחרת
קיבל פתאום חיים משלו. הוא לא ידע אם הוא חולם או שמא התעורר
למציאות אחרת. ופתאום שם לב שאותה תחושת כאב וריקנות בחזה
נעלמה כלא היתה.

הוא חיבק אותה בהיסוס, וכשנוכח כי טוב לה הידק את חיבוקו. היא
הניחה את ראשה בתוך השקע שבצוארו והוא, רק רצה שתהיה מחוברת שם
לנצח.

יחד למדו זה את זו. למדו להעניק, למדו לקבל, למדו אהבה מהי. גם
את מעשה האהבה למדו וחזרו עליו שוב ושוב. והכל בכל, מכל טוב
הארץ, כאילו רק למענם נברא.

עם חלוף הזמן, פחתו החיבוקים. ראשה כבר לא היה מונח בנינוחות
בשקע של צוארו אלא רק מדי פעם ולבסוף בכלל לא. אותה תחושה
מוזרה שלמד כל כך לאהוב, של פעימות הלב הנמרצות, של הגוף המקבל
חיים משל עצמו, אותה תחושה כבר לא היתה פלא בעיניו, גם לא
בעיניה. איבדה הרבה מעוצמתה. בליבם, היו משוים את היום לפעם
ומרגישים אכזבה. פחד מוזר התחיל להציף אותו, "האם היא עדיין
רוצה בי? האם עדיין אוהבת?"

ולפתע חש באותה תחושה שחש אז, באותו בוקר ראשון כשהתעורר. מין
תחושת כאב וריקנות בחזה. ונזכר כיצד בשוטטו בגן מצא אותה, ואיך
כשמצא נעלם הכאב, נעלמה הריקנות.

ואז הבין. הבין שאפילו אלוהים איננו יכול להוציא דבר מושלם
מתחת ידיו. לא כאשר מדובר באדם הראשון שיצר אי פעם.

פתאום הבין מנין הכאב בחזה, מהי הריקנות שחש. חסרה לו צלע.
אלוהים לקח ממנו צלע בזמן שישן והפכה לאישה. ורק כאשר מצא אותה
בשוטטו בגן השלים את החסר. אלא שאלוהים לא השכיל לחשב מראש את
השינויים שיחולו בהם. שפתאום לא תהיה התאמה בין ראשה לשקע
שבצוארו.

ואז החל לשוטט שוב בגן, לחפש צלע שלישית. זו שתתחבר לשקע
שבצוארו ולא תלך לשום מקום.