אני מביטה עליך בעיניים פקוחות לרווחה. אני רואה אותך שוכב שם,
על המיטה הלבנה, מחובר למיליון מכשירים ולמוניטור הזה שרואים
תמיד בסרטים, מצפצף צפצופים בלתי פוסקים ועליו מצוייר קו שעולה
ויורד לפי קצב פעימות הלב שלך, וגם שלי בעצם, כי הרי הלבבות
שלנו פועמים ביחד, כבר הגענו למסקנה הזאת אז, בחדר שלך,
מכורבלים יחד במיטה שלך.
 
  אני עוצמת עיניים. אני רואה את עצמי, בת 16 שוב, ילדה קטנה
שרק התחילה להתבגר, עומדת בחצר בית-הספר, ליד מגרש הכדורגל
ביחד עם שאר הבנות, מסתכלות בהערצה על השמינסטים המתרוצצים על
המגרש בלי חולצות, מתחילות להבין את פירוש המילה הורמונים.
פתאום אני מרגישה מכה חזקה ברגל. אני נופלת ופולטת צווחה. איזו
פשלה, אני חושבת, ממש מתאים לי, לחטוף כדור ברגל מול כל
השמיניסטים החתיכים. אבל אז אני רואה אותו מעלי, מביט בי
בהיסוס ובמבוכה. את בסדר? הוא שואל, ואני מרגישה את הלב שלי
פועם בחזקה. כן, אני עונה בשקט ואז הוא מחייך חיוך מדהים שחושף
טור שיניים לבנות וישרות, נותן לי יד וחוזר לשחק עם חבריו. אני
מאוהבת.

  אני פוקחת את העיניים בפתאומיות. לא, אסור לי להירדם, אני
נוזפת בעצמי, אני חייבת להיות שם כשאתה מתעורר, הראשונה שמביטה
לך בעיניים הכחולות שאני כל כך אוהבת, הראשונה שנותנת לך יד,
הראשונה שמנשקת אותך.

  אני שוב עוצמת עיניים. אני במכונית שלו, של השמיניסט החתיך,
שבעט לי כדור לרגל. זו כבר יציאה שלישית שלנו, וממש כיף לי.
השיחה זורמת, אני לא מפסיקה לצחוק, ואותו רגש חזק שהרגשתי בפעם
הראשונה שראיתי אותו רק הולך ומתגבר. אנחנו בעוד אחת מהשיחות
המצחיקות האלו שלנו, שיחה שרק איתו יכולה להתרחש. פתאום יש
שתיקה מביכה שעוד לא חווינו ביחד. הוא מביט לי בעיניים, אני
מביטה עליו בחזרה. אני יודעת מה הולך להגיע עכשיו, סוף סוף.
הוא מקרב את ראשו אלי, שפתיו נצמדות לשפתי. אני מרגישה את
הלשון שלו בתוך פי, מתערבבת עם לשוני במין הרמוניה מדוייקת,
כמו שתי חתיכות של פאזל שהתחברו סוף סוף ויוצרות ביחד את
התמונה השלמה.

  באותה הרגשה מתוקה אני פוקחת את העיניים, אך כשאני רואה
אותך חיוור ורזה, שוכב שם, אני נוחתת בחזרה למציאות ונזכרת
במצב העגום בו אתה נמצא, אחרי 12 יום בתרדמת, 12 ימים בהם לא
משתי ממיטתך, מחכה שתראה סימן חיים כלשהו, שתתעורר כבר.

  אנחנו בתל השומר, בבקו"ם. כל המשפחה שלו שם, ואני. כולם
מחבקים אותו, מקיפים אותו באהבה והוא עומד שם, מבולבל ונבוך,
אבל כל כך יפה, כמו פסל יווני. הוא ניגש אלי ומחבק אותי. אני
כועסת עליו, הוא בן יחיד לאם חד הורית- אין לו שום בעייה להגיע
לקריה ולהיות קרוב לבית, קרוב אליי. אבל לא, הוא, בעקשנות
המעצבנת שלו, בחר לשרת ביחידה הכי קרבית, והכריח את אמא שלו
לחתום שהיא מסכימה. אנחנו כועסות עליו, שתינו, אבל אנחנו
אוהבות אותו. אני לא יכולה לכעוס עליו, בתוך החיבוק שלו אני
נמסה ותחילה לבכות, ממלאה אותו בנשיקות מכף רגל ועד ראש. תשמור
על עצמך, אני מבקשת ממנו, בשבילי.

  שלוש שנים בלבנון, אני חושבת ומסתכלת עליך בפליאה. שלוש
שנים בלבנון ויצאת ללא שריטה. דווקא כאן, דווקא עכשיו זה קורה,
ליד הבית שלי, ליד הבית שלך, הכל בגלל אותו אופנוע ארור.

  עיניי נעצמות שוב. אני חוזרת לאותו יום שחור, שהתחיל כל כך
יפה, נמשך בצורה מדהימה, ונגמר בטרגדיה. יום ההולדת שלי, גיל
23. הוא התייצב אצלי כבר ב-8:00 בבוקר, מראה לי את המתנה שהוא
קנה לעצמו לכבוד יום ההולדת שלי, אופנוע אדום וגדול, 500 סמ"ק,
יפהפה. אני קצת חוששת ודואגת, אבל ברגע שאני נוסעת איתו
באופנוע, במהירות , מרגישה את הרוח נושקת לשערי ואת האדרנלין
בוער בעצמותי, גם אני מאוהבת באופנוע. הוא לוקח אותי לכיוון
צפון. עוצר בפתאומיות באמצע שדה ירוק ומרהיב. אנחנו יורדים
מהאופנוע, הוא אוחז בידי ומוליך אותי בשתיקה אחריו, עוצם את
עיניי בידו השנייה. תפקחי עיניים, הוא אומר אחרי זמן מה של
הליכה, ואני בהלם. אנחנו במקום מדהים, על שפת תהום ענקית שממנה
משתקף גבולה הצפוני של ישראל, הכל פורח ומלבלב. תתחתני איתי,
הוא אומר לפתע, ואני, בעיניים קרועות מתדהמה, מסתכל עליו באושר
ועונה את התשובה האפשרית היחידה, כן.

  אני מסתכלת עלייך שוב, שום שינוי. אני אוהבת אותך, אני
צועקת ביאוש. תתעורר, בבקשה, בשבילי.

  אנחנו שוב על האופנוע, חוזרים הביתה, נוסעים במהירות עצומה,
המושפעת מעוצמת האושר שאנו חשים. פתאום אני רואה משאית מתקרבת,
אני לא מספיקה אפילו לצעוק, ואז חושך.

  אני מתעוררת בפתאומיות, לקול צפצוף מונוטוני ומעצבן, עוברות
מספר שניות עד שאני מתעשתת ורואה את הקו הישר במוניטור, קו
שמורה את מה שאני מרגישה, הלב שלך הפסיק לפעום. אני לא בוכה,
אני יודעת מה לעשות במצב כזה, כבר הכנתי את עצמי. אני פותחת את
התיק שלי, הראש אטום. אטום לרגשות, אטום למחשבות, אטום לפחד.
אני מוציאה את הקופסה הקטנה, פותחת אותה ובולעת את כל הכדורים,
עשרה במספר. אני מביטה עליך ונשכבת לידך, הכל מתערפל לאט לאט.
         
  אני עוצמת את העיניים, שוב, הפעם לתמיד. אני מצטרפת אליך.