הוא ישן, היא אינה יכולה לישון היא עדיין מבולבלת, כמה זמן
הוא יכול לישון? היא מתבוננת בו, בעיניים אדומות ריח מצעים.
ריח גופו. ריח זיעה, הוא שרוע, על גבו, זרועותיו הקצרות
החסונות שלובות מתחת לעורפו. תחתוני צמר גסים מכסים על
מערומיו, "זכית 'במספר' שעות של חסד ניפרד כבר מחר" , היא
אומרת לו ונרדמת סוף סוף.
בוקר. הוא מתעורר אט אט עניו השחורות בוחנות בשלוה את גופה
הערום, כמעט ללא התרגשות הרגלים הארוכות, חיקה האפל, שדיה.
הוא שולח אליה יד רחוקה רכה מהססת ומושך אותה אליו, הוא מלטף
את לחיה בידיו, אצבעותיו מטיילות בשערה. הנה המותן,
האחוריים.
היא משמה עצמה ישנה. עוצרת נשימתה, ממשיכה לחשוב על האחר, אין
לה הסבר של ממש, למה הוא מוצא חן בעיניה, יש בו כנראה, משהוא
מיוחד.
לפתע הוא מנער אותה, קרועה מחלום, היא ניעורה כמעט בבעתה,
חוזרת למציאות. צללית דמותו הגדולה זוהרת בחשכה. הנה הוא כבר
לבוש טריקו לבן, ומכנסי בד ונועל נעלים צבאיות הספיק להתרחץ
ולהתגלח.
"טוב אני זז", הוא אומר, ולא המתין לתשובה.
היא, בעירומה, קמה על ברכיה עוברת בחדר האפל ומעלה את התריסים,
מושכת את אור הבוקר הדל והחיוור אילה. האור מציף אותה מסמא
אותה, נכנסת לחדר האמבט. שעה ארוכה היא שוהה במים הקרירים
והנעימים עוצמת את עיניה מתמכרת ללא-כלום. מוחה ריק בטרם יעלו
בו שוב כל איתני הרוע .
מדוע היא אינה יכולה להינתק ממנו? לעזוב אותו. היא שחשבה שזה
ניגמר, שהם לא יחזיקו מעמד אפילו עוד שבוע, מה נותר להם יחד?
רק אהבת הגוף העזה, אך היא מביאה אותה רק לייסורים ולייאוש,
גם כשגופותיהם דבקים זה בזה באפילה אין מנוחה לנפשה. איך הוא
מצליח תמיד לבלבל אותה? איך הוא מצליח בדרכו שלו לשאוב אותה
אליו האם זאת אהבה? נשארים רק התלבטויות, החלומות והפנטזיות על
ההוא שאולי היה לה סיכוי טוב אייתו, על האהבה שהייתה רוצה
באמת. לאט, לאט, התעמם הכאב, נרגע הגוף.
במקלחת היא משתקפת במעורפל במראה הדהויה. לובשת את
בגדיה על גוף רטוב. חולצה דקה על חזה עירום והמכנסיים הקצרים
ההדוקים שהביאה אייתה מחיפה. היא סורקת את שערה ספוג המים
מהדקת וקושרת את שולי חולצתה, בוחנת את גופה החטוב והצעיר,
לוקחת בקבוק מים קרים וכמה פרות ומדרדרת לכוון הים, לרגליה
פרוס נוף המפרץ המדהים.
בחוף הים, היא צונחת על החול הרך והשקוף, ברפיון איברים
בפישוט-רגלים כמעט ערומה, רוח קרירה ומלוחה באה מהים, המים
הקרירים מלחכים את כפות רגליה. זאת שעת הדמדומים הים שקט ונראה
כראי, ההרים של השכנים הירדנים ב"עקבה" האדומים כדם, הופכים
אט, אט לסגולים, אלה הן קרני השמש אחרונות ששוקעות בים האדום .
היא עוצמת עיניה, מוחה ריק, אינה חושבת יותר. היא חדלה לייסר
את עצמה.
וכך הימים באים. וכך הימים הולכים. ובכל זאת כמעט, כמעט שנתיים
הם יחדיו. היא עמו ואינה מבקשת להינתק ממנו, אין הוא מבקש
להינתק ממנה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.