הוא ישב אז במיטה מולה. הם היו צעירים, ולכן כואבים, יותר
מאנשים מבוגרים.
לא מעניין אותך. היא קבעה. מה פאום ומה שהנימוס מחייב הוא אמר,
והוסיף שהוא לא חוקר כי הוא כל הזמן נבהל ממה שהיא תחשוב
עליו.
מתאים לו, היא חשבה. מרוב שהוא עסוק בעצמו נדמה לו שגם
בשתיקתי, גם אני עסוקה בו. היה אדיב ונחמד יותר אילו אמר שלא
רצה לחדור לפרטיותי.
בגיל ההוא לא היתה אז חרדה כזו לפרטיות הזו. והוא, שכבר שיתף
אותה בכל חוויותיו הכואבות, בוודאי לא טרח לשמור על זו.
וטוב שכך, חשבה היא, הרי מה היא פרטיות, אם לא עוד תמרור בדרך
לכיוון הבדידות הגדולה.
מוזר שאנשים זוכרים את צעירותם בצורה כל כך שגויה. שהרי, בגיל
הזה, כל הפחדים קיימים, אך החיים עדיין לא נשפו בעורפם של אלה
הסתמיים והוכיחו מי מהם היו מוצדקים.
וכך עומד לו הנער, ולא יודע לאן לפנות.
הוא הודה ששגה, והתנצל בכנות, בלי להגזים, בלי צביעות, היא
דיברה קצת על עצמה, פתחה את הקופסה השחורה שבבטנה, ואז נרדמה.
גם הוא נרדם אחרי שעה ארוכה.
חבל שאין לי בירה, הוא חשב.
גם כן מחשבה.