"שניה, שניה, עוד רגע," אחת מהנמוכות צעקה לחברה. "פששש,
שוקולד, שוקולד, אחי!" הוא צחק וטפח על כתפי. "שוקולד? מה
צריכים להביע התיאורים הפאתטיים שלך על נערות?" אמרתי בקרירות
ודחפתי אותו אחורה על חומת הבטון שהפרידה בינינו לבין מחסן
אנושי של בקבוקי עראק בצורת בני אנוש. "גועל נפש של שכונה.
גועל נפש של מקום. גועל נפש של אנשים. אני לא יכול לסבול את
המקום הזה. בוא נלך, כולם פה ערסים" התחננתי. "תירגע, תירגע,
היא תגיע, תאמין לי. הבטחתי לך דייט מהסרטים, שידוך, תאמין לי
לא תצטער" הוא אמר והתיישב. "אוף, אני כל כך מתחרט שהסכמתי
לזה" אמרתי ובעטתי באדמה. "כן, אולי אם תתחיל לצאת עם מישהי
תפסיק להיות כזה בנזונה מגעיל לאנשים!" הוא הסתכל אליי בחיוך
ערמומי. "אני אוהב להיות בנזונה מגעיל לאנשים," אמרתי בקרירות,
"זה כיף. אין לי רגשות אשמה אם אני בנזונה. אם הייתי רק מגעיל
לא הייתי יכול לישון בלילה, אבל בנזונה מגעיל זה תיאור נחמד.
ואני אוהב אותו. ואל תנסה לגרום לי לשנות גישה, כי לא תצליח"
הצהרתי בהתנשאות. "יאללה איתך, אתה צריך לשמוע את עצמך. אתה
נשמע כמו היטלר, אשכרה, אחי" הוא אמר וקם להתנער מהחול.
"היטלר. היטלר היה בנזונה מגעיל ויותר מהכל הוא היה פחדן.
פחדן, הוא פחד מהיהודים, פחד שישתלטו עליו ועל הצבא שלו. על
העוצמה שלו. הוא פחד להפסיד. הוא פחד להתגונן. אבל היה רק דבר
אחד שהוא לא פחד ממנו, ועל זה אני באמת מעריץ אותו" אמרתי
והסתכלתי לתוך העיניים הקטנות שלו. "מעריץ אותו? מה אתה נאצי
מזדיין?" הוא שאל בכעס. "היטלר היה שונה, הוא לא פחד ממוות. לא
פחד להרוג אחרים, לא פחד להרוג את עצמו. הוא פחד מהכל חוץ
מהמוות. ואנחנו אנשים טיפשים, מפחדים לקחת סיכונים במקרה
שניתקל במוות שאנחנו מפחדים ממנו" המשכתי בנאום שלי. "וואו,
איזה נאום מרגש. אבל אה, בוא נתרכז במצב שאתה עכשיו נמצא בו.
אתה מחכה לדייט. אז סתום ותסדר את השיער שלך!" הוא אמר
בהחלטיות. "אתה יודע מה? אני לא ממש במצב רוח לדייט. תתנצל
בשמי."

"יופי, הגעת הביתה. הסלקום שלך לא הפסיק לצלצל. למה לא לקחת
אותו?" אחותי המעצבנת הטרידה שוב. עליתי לחדר בלי לענות לה.
בלי להסתכל עליה בכלל. נכנסתי לחדר שלי ונעלתי את עצמי בחדר.
היה שקט מוחלט. יכולתי לשמוע את עצמי נושם. יכולתי לשמוע את
עצמי חושב. על מה שאמרתי לו לפני 10 דקות, על היטלר. על המוות.
של היטלר ועל מוות בכלליות. פחדתי מהמוות. פחדתי עד מוות
מהמוות. פתחתי את המגירה השמאלית, זאת שליד החלון. הסכין היפני
החלוד ניצנץ בפעם הראשונה. הרמתי אותו. כמעט מפורק לגמרי. קליל
אך עם זאת מאיים. את היד השמאלית הנחתי על השולחן. את היד
הימנית שאחזה בסכין הנחתי על היד השניה. זה כאב. אחר כך לא כל
כך. אחר כך לא הרגשתי כבר כלום. שום דבר. "אני לא מפחד מהמוות
יותר" מילמלתי.