תמיד אהבתי להישאר לבד
לא אהבתי אנשים
והאנשים לא אהבו אותי
נכון, כל האנשים מוצאים מישהו שיאהב אותם
חבר או חברה
מישהו לדבר איתו, לצחוק איתו, ולאהוב אותו
אבל אני הייתי מה שנקרא "לא מוגדרת"
הפריקים חשבו שאני יצורה
המקובלים חשבו שאני פריקית
והפרחות והערסים פשוט שנאו אותי
ככה זה היה
אבל לא ממש היה לי אכפת
כי כמו שאמרתי, אהבתי להיות לבד

ואז פגשתי אותו
כל פעם שראיתי אותו פתאום רציתי להיות ביחד
לא ביחד ביחד עם אנשים אחרים, ביחד לבד.
אז שאלתי אותו אם גם לו נמאס להיות בלבד המעצבן הזה,
ואם הוא רוצה להיות ביחד, איתי.
ומאז כבר לא הייתי לבד.
הייתי אתו.
זה היה מוזר קצת בהתחלה
אבל בשבילו הייתי מוכנה לסבול קצת ביחד
במיוחד אתו...

אז יום אחד הסתכלתי לתוך העיניים המדהימות האלה שלו, וראיתי
טיפת עצב. שאלתי אותו
"מה קרה?"
אז הוא נראה קצת מופתע,ואמר שאנחנו צריכים לדבר.
הוא אמר שהוא אוהב מישהי אחרת, ואנחנו לא יכולים להיות ביחד.
כמעט שלא היה לי אוויר, אבל בכל זאת שאלתי, בקול שקט כזה,
"אתה היית איתה כשעדיין היית איתי?"
והוא ענה "כן."
ההרגשה הייתה כמו... כמו שיד קטנה נכנסה לגוף שלי והתחילה
למחוץ את הלב שלי, בלחיצות קטנות כאלה, מעצבנות.
כאילו שעוד לחיצה אחת קטנה אני הולכת לבכות כמו שאף פעם בחיים
שלי לא בכיתי.
הייתה לי סחרחורת, אבל ידעתי שאם אני אשאר שם אני אתעלף. רצתי
החוצה בריצה הכי מהירה שיכולתי, וברגע שכבר לא יכולתי לראות את
הבית ספר, עצרתי.
לא רציתי להיות לבד.
רציתי להיות אתו,
רק אתו.
אבל הוא לא רצה להיות איתי, הוא רצה להיות איתה.
הוא רצה רק אותה.
ואז שוב הייתי לבד.
אבל זה היה כל כך לא פייר
לא רציתי להיות לבד
רציתי אותו
כמו פעם...
התגעגעתי נורא ליד המושלמת שלו, שהחזיקה את שלי כל הפסקה וכל
שיעור וכל פעם שראיתי אותו.
התגעגעתי לשפתיים הרכות רכות שלו, שכשנישקתי אותו הייתי בטוחה
שנישקתי ענן מתוק במיוחד.
לחיבוק החם הזה שלו, שכל פעם הייתי עצובה, הוא חיבק אותי והכל
היה שוב בסדר.
אבל הכי הכי הכי התגעגעתי לביחד הזה שלנו
הביחד שהיה רק שלנו
שאיתו הלבד שלי היה רק לחכות לביחד.

חשבתי בטיפשות שאני יכולה בקלות לחזור ללבד הזה שהיה לי
לא יהיה אכפת לי
הלבד הזה
המיוחד שלי
ולא הביחד הזה המיוחד, של שנינו.

אבל לא יכולתי.
ואז, ראיתי אותה
לוקחת לו את היד ומחזיקה אותה, כאילו היא שלה.
ומנשקת את השפתיים האלה החוסר אכפתיות כזאת, כי הרי כולם ידעו
שתמיד יהיה לה את השפתיים, את הענן המתוק שלה, את הענן המתוק
שהיה פעם שלי.

ומה שהכי הכי עיצבן אותי
זה היה איך שהוא הסתכל עליה.
כאילו היא הבנאדם היחיד בסביבה.
בהערצה מגעילה כזאת.
ואז שוב הרגשתי את היד המעצבנת עם הלחיצות המעצבנות בלב שלי.
וכבר לא יכולתי יותר.
הייתי חייבת לצאת משם.
אז תפסתי את התיק  ורצתי משם מהר
רק בשביל שהוא לא יראה את הדברים הרטובים שירדו לי  מהעיניים.
הדברים השורפים האלה,  הדברים הכואבים האלה, הדמעות האלה.

הדבר היחידי ששנאתי יותר מלהיות ביחד,
זה לבכות
זה גרם לי להרגיש כל כך יותר רע
שפשוט נמנעתי מזה כמה שיכולתי
ואפשר להגיד שהצלחתי מגיל בערך 6 לא לבכות
אולי כי לא הייתה לי סיבה
אבל בכל זאת
לא בכיתי מאז
לפחות עד אותו יום
שנאתי את עצמי בגלל זה.
שנאתי אותו בגלל זה
את החרא הזה
שנפרד ממני מצורה הכי מגעילה שיש
ולא סתם
נפרד ממני בשביל הפרחה המגעילה הזאת!

הלכתי הביתה. איזה מזל! אמא לא הייתה שם. הייתי חייבת להיות
קצת לבד.
הלכתי ונשכבתי במיטה שלי. מאז שהייתי ממש קטנה כל פעם שהייתי
עצובה הייתי הולכת למיטה שלי ושוכבת שם כמה שעות.

שכבתי וחשבתי.
על כמה שאני אהבתי להיות לבד. ואיך שאני מתגעגעת לחרא הזה.
לבנאדם הכי מגעיל בכל העולם.
אף אחד אף פעם לא פגע בי.
בעיקר בגלל שלא נתתי לאף אחד לפגוע בי.
הגישה שלי הייתה תמיד לא לתת לאף אחד להתקרב יותר מדי.
כשחושבים על זה, אף פעם לא הייתה לי חברה הכי טובה.
אף פעם לא הייתה לי חברה.
אהבתי להיות בודדה.
אהבתי. פעם.


אז נמאס לי.
הלכתי למטבח, ולקחתי סכין מהחדות האלה, הגדולות.
הסתכלתי על הסכין הנוצצת הזאת, ואז על הוורידים שלי.
הם היו כחולים כאלו, מהכחול שתמיד אהבתי, כחול סגול כזה.
"אני לא אהיה עצובה יותר. זה יכול להיגמר. רק קצת דם,
וגמרנו."
הרמתי את הסכין ובתנועה מהירה חתכתי את הדברים הכחולים האלה,
את הוורידים שלי.
ברגע שראיתי קצת דם, נכנסתי לפאניקה.
התחלתי לבכות, רצתי לכיור ושטפתי מהר.

התיישבתי על הריצפה והתחלתי לילל כמו ילדה קטנה, על איך שזה
לא פייר, על איך שאני מרגישה חרא ואני לא יכולה לסבול את זה
יותר, ואם אני לא אעשה משהו מהר אני אשתגע.

ככה זה היה איזה רבע שעה, עד שקמתי, שמתי נעליים, ויצאתי
החוצה.
הלכתי  והלכתי בערך שעה ומשהו, עד שהגעתי לכביש הזה, שאין בו
מנורות מעל, שאי אפשר לראות מה יש על הכביש, במיוחד בלילה.
התיישבתי באמצע הכביש,  והתפללתי שאיזה מכונית תבוא, לפני שאני
אתחרט.
רק מה שלא ידעתי שזה היה הכביש לבית שלו.

אני זוכרת שהדבר האחרון שראיתי היה אותו, ואותה, מתנשקים.
לא, בעצם, הדבר האחרון שראיתי היה אותו מסתכל עלי בבהלה, אחרי
שפגע בי.

הם רכן מעלי,  ולחש לי:
"היום התכוונתי להיפרד ממנה. אם היית רק מחכה עוד יום..."
ובאותו רגע הוא  התחיל לבכות.
הוא חיבק אותי, עד ששמעתי את החובשים רצים וצועקים עליו שיעזוב
אותי.
הוא צרח עליהם שבחיים לא יעזוב אותי, ושאני אהיה בסדר.

הם תלשו אותי ממנו, וברגע הזה הכל הפך ללבן.

"לא נורא" חשבתי...
לפחות אני לבד".