ישב על ספסל העץ מול החוף המוזהב,
עיניו הביטו עמוק אל תוך הגלים,
חיפש את הנסיכה שעלתה מהים
עת געשו הגלים והיא באה אליו
התיישבה בחיקו ושאבה את לבו

קרני השמש שקעו באופק מערבה
הלילה החל לרדת על העיר
אורות וזרקורים זהרו במרחקים
ציוצי הציפורים התרחקו
לבדו הוא המשיך לשבת
מול הגלים הגועשים
ובלבו רק משאלה

הוא עצם את עיניו
נשען אל גב הספסל הרחב
פרש את ידיו ככנפיים
נשם אל תוכו אוויר הים
בלבו רק תקווה שררה
שהלילה היא שוב תופיע
תעניק לו את נפש אהבתה
יחדיו יצעדו אל תוך הסערה
ובלבם תשוקה אדירה...

הוא עודנו יושב ומחכה
בלבו מתפלל ומקווה
כי אליו היא תבוא
ושוב תשקע בחיקו