[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כבר אחרי שיחת הטלפון זה התחיל...
מאותה שיחה שאין חזרה...

התחלתי להסיר את אותן שכבות שנגעו בחור...
אותו חור שאת השארת...
אותה חלק מהנשמה שלי שלקחת
ואני עובר בלי רגש עם מלקחיים ומסלק תא תא.
מעביר אזורים נגועים לעבר ומחליף אותם בחדשים שכמהים
להתעוררות. לאט ובשטיות משנה עמדה
מעביר ומחדש כל חלק. ככל שאני מתקרב אני נזהר יותר, משתמש
בסכין חדה, זה כואב, אבל זה עוזר.
לאט לאט אני מסיר את הכאב, לא עם תרופות, עם הדחקה הכחשה
ושינוי. לאט לאט אני מתחיל לחפש דברים שימלאו אותו חלל שנפשך
מלאה עד אז. ואם כל חלק שנחתך עוד דמעה מתרסקת לאלפי חתיכות על
הרצפה.
הן כבר לא שלי, הן היו שלי. זה כואב, אבל אני יודע שאני חייב
לנסות. וכך בשיטתיות והתמדה, הגוף עובר שיקום. אותם תאים שהיו
רגילים לטעום את פיך נעקרים, משאירים אזור חסר טעם. אותם תאי
מישוש שידעו את רכות גופך, נהפכים לאפר. אותם תאי מוח שעד לא
מזמן ניתחו כל מילה שלך, נהפכים לאט אפורים מנוונים. הזיכרונות
מקבלים צבע צהוב, עתיק. אולי זה מוקדם מידי, אולי לא. הדם
מאותו חלק בלב שהפסיק עם ניתוק הטלפון מנוקז עם הדמעות, משאיר
שביל אפור וחד גווני. אותם חלקים בראש שהיו חושבים עליך כל רגע
מקבלים חיזוקים לפנות לדברים אחרים. הגוף עובר שינוי, וכמו כל
שינוי חטוף גם זה כואב.
עכשיו כבר מאוחר, עברו רק 4 שעות, והנה אני כבר בעיצומו של
הניקיון.
אני מביט לאט על כל חלק מתרכז וסוחט מעצמי עוד טיפה, שהיא
ריכוזיות כל הטוב שבך.
בעודי מתחיל עם המוח אני כבר רואה שזה יקח הרבה יותר זמן. אני
מסרב להפסיק ובהרס עצמי משמיד עוד חלק שהווה עד לא מזמן את
שלמות הנשמה שלי.

הנה, ועוד לא סיימתי, אני יודע שנכשלתי,
אותם תאים, שחשבתי עד עכשיו לבלתי מזיקים, לאט לאט מתעוררים
ומתחננים שתחזרי.
אני מרגיש כל תא על עורי, מבקש להרגיש את חום גופך. כל תא
זיכרון מנסה להחיות את מילותיך.
אני מרגיש את המילוי של החור מתחיל לנזול החוצה, נשפך לאט,
הפעם בלי להשאיר סימן, רק עוד תאים פגועים. זה מתחיל בנזילה,
ואז מתפרץ, הכל זורם החוצה, שקרים והדחקה. הכאב לא פוסק גם
כשהזרימה פוסקת. החור שוב פעור.
ואני כבר מבין, את לא שם, אבל החלל יישאר הרבה אחריך.  





רק בבוקר גיליתי שאת החלקים לא השלכתי לפח.
הם עדיין שם, בצד, בצנצנת שמורה היטב. יגידו לי שזה לא בריא,
שצריך להמשיך הלאה. אבל אותם חלקים שוכבים להם שם, מתחננים
לדם, גוססים לאט עם כל שעה שעוברת, אני לא יכול להשמיד אותם,
רק להרחיק. והם, מוכנים לקפוץ לחיים ברגע שישמע קולך. אני צועק
עליהם, ובמקום קולך מגיע אליהם כאב חד, שחותך אותם, צעקות של
אובדן וכאב. הם מתקפלים כמתים, שפופים וכנועים. אבל ברדת
הלילה, אני שוכב לי לבד, לאט הם זולים חזרה לתוך הבטן,
מתרווחים בחלל שנשאר ריק. מרגישים שוב את הדם, את אותה תחושה,
שמקורה בחלום עכשיו ולא מציאות. הם מרגישים שיש סיכוי, המוח
מתעורר מהכאב החד. אש להבה נשלחת לטהר את האזור הפגוע. שוב אני
זורק אותם החוצה, מבעיר עוד גשר, בונה עוד חומה שתשאיר אותם
בחוץ. הם לא נכנעים, כל שעה הם חוזרים, פגועים מתמיד, זוחלים
חזרה, רק בשביל לטעום אותך, בי הם כבר לא מעונינים. הם לא חלק
ממני עוד, אבל לך הם התמסרו. בכאב רב אני מכבה את הרגשות
ומדליק טלוויזיה. נזהר שלא לגעת באותם דברים שמזכירים אותך,
ובכל זאת היד נשלחת והכאב מציף את הגוף, מלא זיכרונות ותחושות.
אפילו כאב זה, חד ככל שיהיה מכיל מעט ממך, ומועבר מיד לכריתה
ושימור. והם, הם עדיין שם, כלואים בצנצנת, מתנחמים בזה שעכשיו
את חופשייה.

"I am too connected to you to
Slip away, to fade away
Days away I still feel you
Touching me, changing me
And considerately killing me " - H, TOOL







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התיישבתי על
קיפוד ושיפדתי
אשכיי...
כאב לי עד למאוד
באזור של חלצי.

חשבתי אין עתיד
לאדם ללא בייצים
אך כיום אני
עובד בערוץ
הילדים...

סוטה
מהנושא


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/02 0:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נירגל קאדין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה