[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








התנשקנו כשתומר פתח את הדלת...


תומר תיחקר אותי...מה זה היה?! אני בטוח שאת לא דמיינת את חבר
שלך כשהתנשקת אם טניה, וגם לא בדיוק פנטזת על יואב!!!
זה לא היה מכוון, אמרתי אני ולא בדיוק האמנתי לעצמי...אבל לא
רציתי להעמיק במחשבה, רציתי רק להכחיש, כאילו עלום לא קרה,  זה
היה קל יותר.
זה היה מוזר, דפוק מצד אחד (קיבינימט, התנשקתי עם בחורה!),
ומדהים מצד שני! אם היו לי שערות על הגב אני חושבת שהן היו
סומרות, כמו לחתול מבוהל...

                                       




נפגשנו באמצע כיתה ז', לפני שנתיים שנאתי אותה, הייתי הילדה
הכי לא מקובלת בחוג  (ובכל מקום אחר), והיא הייתה המלכה. למה
שנאתי אותה?  כי היא הייתה החזקה,  מושא קינאתי וחלומותי.
באמצע כיתה ז' התחלנו להיות חברו, הסתובבנו באותה חבורה,
התחלנו ללכת למסיבות, במסיבות שתינו, זה היה כיף, הרגשת היחד,
פעם ראשונה שהתקבלתי למקום כלשהו אם חברה בגילי.
איך התקבלתי?  התחלתי להיות חברה של לין, והתחלתי לצחוק על
החסרונות שלי, כי לא ידעתי איך לשנות אותם...
הכבד שלי אט אט החל לההרס  (יותר מידי אלכוהול בסופי שבוע), גם
האישיות הסטומה שהייתה לי החלה להעלם, במקומה, לא הייתה לי
אישיות, אלא האופי של לין, זה לא היה במכוון, זה היה מין
אוטומט...
המשכנו להסתובב, אנדראה (אני)  הקטנה התחילה לצאת, להשתחרר
ולהרגיש בת אדם....זו הייתה הרגשה טובה מאוד אחרי 7 שנים של
ביצפר היו מרביצים לה ומציקים לה, והיא שנאה את כל העולם,
ניסתה להתאקלם, אבל אף אחד לא רצה אותה.
והנה פתאום, כבר לא אנדראה, אלא אנדי, שכולם די אוהבים, ואפילו
נותנים לה יחס, ואולי אם הזמן, היא מבינה שהיא חסרת אישיות,
אבל היא שוב מכחישה, כי זה נוח.
גם כשהמאמן היה מכניס ידיים למקומות לא נכונים, היא לא רצתה
לשים לב לזה, היא אהבה אותו.
ושוב היא הכחישה.  אולי אם היא לא הייתה מכחישה היא לא הייתה
צריכה לעבור שנתיים של גיהינום בין פסיכולוג אחד למשניהו, ולא
הייתה צריכה למוע את ליגלוגי הבנים שסך הכל ניסו להתחיל איתה,
אבל היא אמרה להם משהו מטומטם כתשובה, רק כדי להרחיק אותם
ממנה.
ופתאום, היא התחילה לדבר אם לין, והיא הבינה שזה לא כלכך נורא
כשבן נוגע, וזה אפילו טוב, ולא כולם רוצים לנצל, ואפילו לך
מידי פעם מותר לנצל, לא  תמיד, לא הרבה,  אבל מותר!
למדתי מלין הרבה, במיוחד איך להתנהג בחברה ככה שחיקבלו אותך,
באיזושהי דרך...
התחילו באמת לקבל אותי, לאהוב אותי בחברה, הייתי אחת משלהם,
או יותר נכון, הייתי "חברה של לין".  גם הבנים התחילו לשים לב,
גם האהבה הראשונה באה,והיה כיף.  אהבתי את ההרגשה של ה"יחד"
בחבורה שלנו, (גם אם הרבה פעמים אלכוהול היה מה שאיחד אותנו).
כולם היו אם כולם, ולכולם היה אכפת באיזושהי צורה אחד מהשני
(כך לפחות חשבתי).
באתי לחבורה הזאת אם חברה שלי,  היחידה שהייתה חברה שלי מאז
הגן, היא הייתה חמודה אבל מאוד ביישנית, אז גם לה לא היו הרבה
חברים. גם היא התאקלמה, ונהנתה מזה, כי גם היא, רכשה פחות או
יותר את האופי של לין. עד סוף ח' המשכתי להסתובב אם החבורה
הזאת, ואם לין. הכל היה טוב ונפלא, עד שיום אחד, לין אמרה לי
שאני חסרת אישיות, ושהיא לא רוצה להיות חברה של אחת כמוני,
שמעתיקה ממנה הכל.  לא עניתי לה, הלכתי, ומאז לא ראיתי את
לין.
החבורה היתפקרה זמן קצר לאחר מכן לשני מחנות,  לין ואחריה
הבנות של החבורה,  וחלק שני הבנים.  ניסיתי לחזור לחבורת
הבנים,  אבל לא הייתי שייכת, הייתי "חברה של לין", לא יותר
מזה.
גם חברתי מימי הגן הלכה אם לין, היא כבר לא הייתה הילה,  אלא
"חברה נוספת של לין".





כעבור שנה...
טיילנו יחד על החוף, וכבר לא היה לנו על מה לדבר, חיכיתי שהוא
יגיד משהו, אבל הוא רק הלך דומם, שוקע במחשבות,  מתערבב בגלי
הים הסוער.
ואני, שקועה בעולם משלי, מנסה להכחיש שזה פשוט ניגמר. בבית
התחרמנו (כמו בכל סופשבוע ביחד),
זה היה חסר תשוקה...רק הצגה.  גם הוא הכחיש, אבל גם הוא ידע
טוב מאוד!
הוא נסע הבייתה, הגיע עוד סופשבוע,  הוא לא בא. תומר צילצל,
אמר שיש מסיבה של החברה מפורום הרוקרים שלנו באלוהים יודע איפה
(=הרצליה), "עוד חצי שעה אני אצלך! בלי לא!"
הגענו, לא הכרתי אף אחד חוץ מתומר. הרוב כבר היו שיכורים
מהוודקה,  ממשהו חריף אחר, או סתם מהאווירה, היא הייתה נעימה,
חמימה כזאת, כמו במסיבות החבורה הישנה...כבר מזמן לא הרגשתי את
זה.
התחלתי לרקוד, עלו בי זיכרונות נעימים, היה לי כלכך כיף...מזה
זמן רב הרגשתי לראשונה טוב עם עצמי.





התחלנו לדבר, על כל מיני נושאים, דברנו המון, ורקדנו המון.
"יואבי נעלב..." היא אמרה במין זלזול שכזה...
"יואבי?"  שאלתי, אה, זה החבר שלי, קצת קנאי...  יש לך חבר,
או חיה אחרת?
יש אחד,  אמרתי,  תוך כדי מחשבה, מרפרפת בדפי הזיכרון וניזכרת
בסופשבוע האחרון...
ספרי קצת...היא ביקשה. אז ככה...אנחנו 8 חודשים ביחד,  הוא גר
בקריית גת, ואני בחדרה...
"אז איך אתם נפגשים?"   ככה...אמרתי אני ביובש וחוסר מחשבה.
"קשה קצת, המרחק הזה..."
"רוצה סיגריה?" לא יזיק לי, ויצאנו לעשן מאחורי הבניין, עומדות
בקור המקפיא ומוצצות מהסיגריה את כל מה שיש לה ואין לה.
נכנסנו חזרה וישבנו באיזה חדר, המשכנו לדבר על כל מיני
נושאים.
"איך קוראים לך בכלל?" שאלתי אני וקיבלתי את התשובה טניה. ולך?
אני אנדי,...כלומר, אנדראה.
ישבנו על המיטה בחדר שהיה מואר במקצת מהפליקר בסלון. האוויר
היה טעון חשמל בטטי, אבל לא פיזית, מנטאלית. הייתה טעינה
ביננו, ועוד כמה שניות של  שתיקה לא מוסברת...התנשקנו.





"...אלכס, אני חושבת  שאנחנו צריכים להיפרד.
מצטערת שאני עושה את זה במכתב, אין לי כרגע אפשרות אחרת, וגם
אם הייתה לי, אין לי מספיק  דמעות."
את טניה לא ראיתי יותר, ונפרדתי מאלכס, אם כי בדרך לא הכי
יפה.
אחרי זה, חזרתי להיות אנדראה,  באמת אנדראה,  בלי שום זכר
לאנדי.  
אחרי שבוע של תהיות ומחשבות על מהות הנשיקה אם טניה , החלתטי
להתקשר לתומר לבקש את מספר הטלפון שלה,  כדי להפגש. כבר נמאס
לי להכחיש, הייתי חיבת לתפוס ביצים ולברר.
החלטנו להפגש בקניון בנתניה, שכן שתינו עצלניות לנסוע רחוק
מידי, גם היא רצתה לברר, ידעתי שהיא רצתה!
טיילנו בקניון, בהתחלה אפילו לא ידענו מה לומר אחת לשנייה,
הייתה מין מבוחה ביננו, חשבון לא סגור, התיישבנו על כוס קפה
וסיגריה והתחלנו לדבר, שיחת חולין, בלי כל כיוון וללא
פילוסופיות ופסיכולוגיות בפחות ממחיר כוס בירה, כמו במסיבה.
בסופו של דבר לא יכולתי יותר... "טניה,  מה הרגשת באותו
רגע?!"
"הרגשתי? אז זהו,  הרגשתי תשוקה, אבל אני לא בדיוק יודעת, אם
היא הייתה אלייך או לאדרנלין...
ואני גם לא יודעת בדיוק איך לברר עם עצמי את זה, ומה את
מרגישה?"
אני?..."אותו הדבר."  אבל אחרי רגעי התעמקות מעטים וחפירות
במעמקי האמת (והקיבה), תפסתי נקודת מחשבה. "טניה, אני נמשכתי
לאדרנלין, כל אותו שבוע אחרי המסיבה חשבתי מה היה ביננו, אולי
אני לסבית, או דו מינית, ומה אני מרגישה כלפייך, אבל כשטיילנו
היום הגעתי למסקנה, ממינית אני לא נמשכת אלייך,  אלא רק לאופי
שלך, והנשיקה - אדרנלין טהור! ואת?"
"...אם לחשוב...אני חושבת..לא, סליחה, אני בטוחה! שאני לסבית.
נפרדתי ביום שבת ההוא מיואב, למה? כי באותו ערב שכבנו, וכבר לא
הרגשתי כלום, הוא הלך, ואז בכיתי. למה? כי הוא הייתה אהבתי
האמיתית הראשונה, ועכשיו כבר לא נמשכתי אליו יותר. זה היה
מדכא. אבל אז הבנתי, שאני כבר לא אוהבת אותו כבן זוג. ו..הגעתי
למסקנה ש....אני דלוקה עלייך! ביום למחרת סיפרתי לו, הוא בכה
קצת, חשב שזה בגללו, ובמיוחד בגללך. זה לא ממש משנה, גם אם את
לא נמשכת אלי, אני כבר אמצא לי מישהי, העיקר הוא, שמצאתי את
עצמי!" אמרה טניה בחיוך והרגשתי שאבן ירדה לה מהלב.
גם אני הרגשתי הקלה, מתוך הידיעה שכבר לא חשתי כלום כלפי טניה,
ועוד יותר חשתי הקלה, כי עכשיו,  אני שוב אנדראה!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שאתה הולך אחורה
תמיד תעשה טו טו
טו

עובדות החיים
מדברות עם ילד
שרוצה להיות
משאית


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/02 23:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבינה ירוקה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה