בעקרון הכותרת של הרשימה הזאת היתה אמורה להיות "אנרכיסט
בקיבוץ", אבל אז פתאום המצב השתנה. לא החלפתי דת ולא עזבתי את
הקיבוץ- אבל כמו שאתם מבינים העיפו אותי מהבית שלי ולא היה לי
יותר לאן ללכת. כמובן שזה סיפור מהחיים שלי (כל הרכיבים
טבעיים).
(פלאשבק) בן אדם יושב לו בחדרו (בקיבוץ שלי מקבלים דירות,
"חדרים", כבר בכתה ח') בערב ראש השנה ליהודים, ושוקד לו קשות
על ציור קומיקס (הבן אדם הזה הוא אני). כל כך שוקד עד כדי כך
שלא היתה מוזיקה ברקע וגם לא טלוויזיה (טוב, אז מוזיקה היתה,
אבל קצת: שירי חגים ונאומים שהגיעו מחג הקיבוץ, מבחוץ). ברגע
כלשהו- הטלפון מצלצל: "שאלתיאל, אני מזכירה לך שסודרת לחסל את
החג, אתה מגיעעעעעע?" לעזאזל. "לא, אני לא יכול." "יש איזה
סיכוי שתמצא מישהו שיחליף אותך? פשוט חצי מהמחסלים לא
הגיעו..." ואל תחשבו שהיה לי מזל ואיזו בחורה חמודה או מושכת
התקשרה אלי ונמצאה בתהליכים מתקדמים של התחננות. לא ולא! זאת
היתה רותי (זה היה שמה), האמא הצרובה, המיובשת ודלילת השיער של
הבחורון שגר לידי.
"לא, אין סיכוי." ככה אמרתי לה, סגרתי את הטלפון והמשכתי
לצייר.
שכחתי מזה אחרי כמה זמן, למרות שהייתי בטוח שיעשו לי בעיות.
ואז, יום אחד אחרי שחזרתי מבי"ס, גמרתי לאכול וניגשתי למכונת
הכלים (חדר אוכל וכו'), קורא לי ניב (וזה היה השם שלו), שהוא
גם בן 30 שנראה כמו בן 40, גם עובד בחדר אוכל וגם רכז ועדת
נעורים (בקיבוץ קוראים לזה "מוסד", אבל עזבו). וגם יש לו קול
מעצבן, כשאני חושב על זה. לא אלאה אתכם בפרטים. תהיה שיחה,
ידברו, עברתי על הנורמות, המגמה תהיה לסלק אותי מהחדר. נקודה
סוף (הבן אדם הזה, שתבינו עד כמה הוא חדל אישים, גם נוהג
להתחנף אלי מדי פעם אין לי מושג למה). ניסיתי לומר לו שאם לא
יהיה לי חדר לא יהיה לי בעצם לאן ללכת. אני לא בקשר עם ההורים
שלי, אתם מבינים? והוא יודע את זה, פחות או יותר.
המשכתי לחיות את החיים שלי, ואז הגיע מועד השיחה. בחדר אחד
קובצו ניב, גילי (מטפלת הנעורים...) ושני הורי הגרושים שנפגשים
רק באירועים שכאלה.
אתה לא שומר על הנורמות, בלה בלה בלה, מי שלא ממלא את החובות
לא זכאי לזכויות, בלה בלה בלה בלה, וגם החדר שלך מלוכלך
(והמקלחת מזוהמת והכל מלא אבק)... בלה בלה בלה!
לא מעניין אותי אם אין לך לאן ללכת. היית צריך לחשוב על זה
לפני שהברזת (!)  וכן הלאה וכן הלאה... לא עזרו כל הדיבורים
שלי על כך שאני אשן במקלט או בכנרת או כל לילה אצל חבר אחר.
האבא (במיל.) הפסיכופאת שלי התחיל עם כל הדיבורים הרגילים שלו
על עורכי דין והמשטרה- שכולם ביחד איתו יבואו ויגררו אותי לבית
שלו (שאני בכלל לא זוכר איך הוא נראה מבפנים...).
אה, דרך אגב, העניין עם ההורים שלי הא כזה: אני לא מדבר עם
שניהם, אבל כשאני רעב או צריך להשתמש במחשב אז אני קופץ לבית
של אמא שלי (היא לרוב לא שם, ממילא)- אבל עם אבי אני לא בקשר
מאז גיל 14.
אז תבינו, שלגרור אותי למקום כזה, עם הפוטנציאל האלים שלו, היה
סיוט.
יצאתי מחדר הישיבות בהרגשה נוראית- ממש ממש. "ההוא" שיצאתי
מהזרע שלו, עקב אחרי עם האופניים עד שנכנסתי לבית של אמא שלי
(מיל.), וזה אחרי שהוא הטיף לי מוסר איזו רבע שעה, באיומי
אגרוף (שאר החבר'ה היו לידנו וכמובן לא עשו כלום).
עכשיו, אני אגיד לכם משהו על הורים וילדים בקיבוץ. כל ההורים
של החברים שלי, ללא יוצא מהכלל, עומדים ומתווכחים לצדו של
ילדם. שלי לא- הם כנראה עדיין שקועים בהרגשת האשמה של "העולים
החדשים מדרום אמריקה" שאסור להם לבקש או להתווכח יותר מדי.
תאשימו אותי שאני מחייך כשהוא עובר על פני עם פרצוף נפול, או
כשהמחנכת הלאומנית שלי (הבן אדם האלף) מנסה לשכנע אותי להתחיל
לדבר איתו, בריון אינטלקטואל  דו פרצופי.
נסו את זה: אתם נמצאים בקיבוץ, ורואים הרבה ילדים במקום אחד.
נסו לנחש מי מהם הם ילדים מוכים. זה יכול להיות מעניין, במיוחד
משום שאם אתם באמת חושבים על זה, אז לא תוכלו יותר להסתכל על
ההורים שלהם באותה הצורה (ובקיבוץ זה נחמד, כי כל בן אדם שני
הקפיץ אותך פעם לאן שהוא או לימד אותך לנהוג בטרקטור).
בכל מקרה, אלו היו החיים החדשים שלי: בשבוע הראשון התנחלתי אצל
חבר אחד שלי (שמו איתי), ממש כל הזמן, גם ישנתי אצלו. ואז יום
אחד החברה שלו הגיעה לקיבוץ והייתי צריך למצוא מקום אחר. ישנתי
לילה אחד על מזרון בחדר המזוהם והמבולגן של מאלדורור ואז כבר
נמאס לי, כי אם אני לא טועה נהייתי חולה ורציתי להיות לבד.
הייתי פשוט מתנחל אצל אנשים עד אחת בלילה, ואז הולך לחדר שלי
וישן בו למרות שאסור.
גילי עושה מדי פעם ביקורים בשכונה שלנו, וידעתי שהיא תחפש דרך
לדפוק אותי (את גולן העיפו כמה חודשים קודם על סמים, ולצמיתות,
ככה שלא היה לה יותר שעיר לעזאזל, אני מניח).
עכשיו, תארו לכם איך זה ללכת בקיבוץ במצב כזה. לעזאזל! כל פעם
חושב איפה אפשר לשבת שעה או לעשות משהו מעניין. להתקלח אי אפשר
משום שאם גילי נכנסת באמצע אז היא ישר יודעת שאתה שם. גם לעבור
בחדר (שכל רכושי עלי אדמות נמצא בו) בין עשר בבוקר לארבע אחר
הצהריים אי אפשר- כי היא תראה אותי (המקום בו היא עובדת,
מועדון הנעורים, הוא שני מטר מהחדר שלי). אי אפשר ללכת לישון
לפני אחת בלילה. אי אפשר להביא אורחים (באה אלי ידידה שלא
ראיתי שנה, לפני גיוס, והיינו צריכים להתנחל בבי"ס הריק
ליומיים- היה חופש סוכות). גם לא יכולתי לנוע בקיבוץ בקלות-
הרי אם יראו אותי נוסע מכיוון כלשהו מייד ידעו.
חברים וחברות, הקיבוץ הזה הפך להיות בית כלא שבו כל העיניים
מופנות אליך- אתם הרי יודעים כיצד עוברת רכילות בקיבוץ.
בלילות הייתי מקבל טלפון מאמא שלי (מיל.), כמעט בוכה, אומרת לי
ש"הוא" התקשר ואמר שהוא יודע שאני לא אצלה, ושהיא מפחדת ממה
שהוא יכול לעשות- שבבקשה אבוא לישון בבית שלה, היא הכינה לי
מיטה.
לעזאזל, אני שונא כשהיא נהיית רגשנית כלפיי. כמובן שהתעלמתי
מזה.
פלא שמאלדורור ואני, כל אחד על ידי השני, נגררנו לעשות מעשי
ואנדאליזם, לפרוץ למקומות מעניינים, לגנוב אוכל, לשוטט, להשחית
מודעות על הלוח ולתלות כרוזים אנטי אמריקאיים בשביל שיורידו
אותם בחמת זעם תוך דקות?
זה פשוט מעגל שלם של תסכול, לעזאזל... איך בן אדם שמביאים אותו
למצב שבו הוא חסר בית בתוך הבית שלו, ירצה למלא את החובות שלו
כלפי הקיבוץ? איך לעזאזל הם רוצים להפסיק את זרם העזיבה של
הצעירים (לשמחתי המעוותת הוא לא מפסיק)  אם היחס אליהם הוא יחס
של צואה? איך לעזאזל הם קוראים לעצמם "השמאל הנאור", כשבעצם כל
חבר קיבוץ נוטף שנאה כלפי הבירוקרטיה והכוח שמרוכז אצל משפחות
בודדות? לעזאזל... גם שיטת החינוך הזאת מסריחה.
תנו לי לומר לכם משהו: בחודש הזה שהייתי הומלס בקיבוץ בעצם
החלטתי לעזוב אותו- ולא סתם לעזוב, אלא לאחר שאחלוב ממנו את כל
אשר ניתן לקחת.
כמעט כל בן נוער בקיבוץ שלי היה במצב כזה, שבו האשימו אותו
בעבירה כלשהי, ונתנו לו עונש כזה שמילא אותו בשנאה כלפי
הקיבוץ. כמעט בא לי להעיף להם סטירה ולצעוק עליהם שהם הורסים
לי את הקיבוץ ואת הנוער שלו גם כן- אבל לצערי הם גם גרמו שכבר
לא יהיה לי אכפת מכך.

אני לא אתן לכם מוסר השכל או מסקנה או כלום. בסך הכל עברתי
חוויה של סבל, שלדעתי משקפת מחלה ממאירה מאוד באנשים עם הכוח
בקיבוץ שלי. רציתי לכתוב על זה- ורציתי שישמעו, אז הנה זה.
להתראות בפעם אחרת!