אני חשבתי לכתוב משהו מצחיק, משהו שיהיה כיף אחר כך להסתכל
ולקרוא  ולומר לעצמי שדווקא יצא נחמד.
אבל לא יודעת, עבר עלי יום כזה של המון מחשבות, זה אומנם לא
דבר חדש כי אני אף פעם לא מפסיקה לחשוב
וכמו שכולם קוראים לי "שוקיסטית", נמצאת בשוק תמידי שכזה, עם
מבט חולמני.
לפעמים נדמה לי שאני יכולה פשוט לשגע את עצמי מרוב מחשבות.
והיום בבוקר כששכבתי במיטה, עדיין מעכלת את זה שעכשיו בוקר
וצריך לקום לביה"ס, פתאום נזכרתי.
לחשוב על זה שלפני שנתיים בערך הייתי חולמת להיות במצב הזה
שעכשיו אני נמצאת בו, להזכר ולצחוק על עצמי
על זה שאמרתי לעצמי שביום שאני אהיה שוב חופשיה, אני אלמד
להעריך את כל הרגעים והדברים הקטנים האלה
שבאותו הזמן היו הדברים הכי גדולים שיש. ואמרתי לעצמי שביום
שאני אשן בלעדיו ואלך בלעדיו אני לעולם לא אשכח את הזמן הזה
שהייתי איתו, כי כמו שהבנתי אז , בני אדם לא יודעים להעריך
משהו עד שאין להם אותו.
יוצא לי תמיד לקלל את המזל שלי, הוא לא תמיד יודע להאיר לי
עיניים, אבל באותו הזמן עוד הייתי יחסית קטנה וחשבתי שזה
מגניב, לנסות משהו חדש ושונה.
יש אנשים שיאמרו "אוקיי עבר ונגמר" אבל לא יודעת אני עדיין
מצטערת שנגזלו לי 3 שנים מהחיים שלי.
כאילו מישהו לקח לי את הילדות שלי מוקדם מידי ואמר לי שהגיע
הזמן להתבגר .

"עוד חודש יש לי ביקורת אצל האורטופד זה שבודק לי את הגב ואני
נורא מקווה לתוצאות טובות.
אני מתה להוריד את המכשיר אחת ולתמיד ואמא ואבא הבטיחו לי
שכשאני אוריד אותו נעשה מדורה ענקית ונישרוף אותו
ואמא הבטיחה שהיא תקנה לי מליון בגדים חדשים וגם שאני
אלך לחוג ג'ז".

"יש שאומרים לי שלפעמים הם שוכחים שיש לי מכשיר ושאי אפשר
לראות אותו אבל אני לא מרגישה כחה כי אני שונאת
ללכת למקומות שונים שיש שם אנשים שאני לא מכירה כי אני מרגישה
שכולם מסתכלים
עלי ולא נוח לי ובטח אני דוחה בנים ובטח הם לא מעוניינים בי
בגלל המכשיר."

"הייתה לי בדיקה אצל רופא אחר לגב כי אמא ואבא רצו לקבל עוד
דעה על הגב שלי.
הרופא אמר את אותם דברים כמו הרופא האחר ... לניתוח הולכים עם
45 מעלות  ומעלה והמעלות שלי זה 38"

"בלילה תקפו אותי אותם רגעים שפרקתי את כל הדברים שקרו לי
ונתתי לדמעות לרדת ואמא באה והרגיע אותי ואני יודעת
שגם לה קשה מאוד כשאני עצובה.".

"הוא אמר שהוא מצטער ושאני צריכה לעבור ניתוח. בכיתי שעה שלמה
בלי הפסקה והוא צחק ואמר שבד"כ הילדות מבקשות והאמהות בוכות".

"טוב, החלטתי לרשום קצת על מה שעובר עלי. היום אני הולכת לעבור
ניתוח בגב אחרי 3 שנים של הליכה עם מכשיר כל יום 22 שעות
(סיוט של החיים). אני עוברת ניתוח לעקמת שיש לי בגב. עוד מעט
אני נוסעת לבית החולים מדיקל סנטר בהרצליה ואני נורא מפחדת,
אני לא אומרת את זה לאמא ואבא שלא יפחדו, גם ככה קשה להם.
אני לא מרגישה כאילו אני הולכת לעבור ניתוח, כאילו זה עוד רחוק
ממני, אולי כשאני יגיע לבית החולים אני ארגיש.
אני רק בת 13 וחצי חודשים ואני כבר מרגישה כאילו עברתי המון
בחיי, המון לילות של בכי, צעקות, יאוש ולפעמים גם שימחה- אני
מקווה שאחרי הניתוח אני אהיה יותר מאושרת.
אני הפעם מאחלת לי בהצלחה והעיקר לא לפחד- זה לא סוף העולם.
.אני."

"כולם הביאו לי שוקולדים ומתנות אבל המתנה של יוגב( אח שלי)
הייתה אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי אי פעם. הוא קנה לי מחזיק
מפתחות קטן. מרובע עם נוזל כחול וספינה והסביר לי שהוא קנה את
זה מאיזה מוכר זקן, על כיסא גלגלים ברחוב, והוא רק רצה להראות
שלי שבכל זאת זה לא סוף העולם ויש אנשים יותר מסכנים, חשבתי על
זה שלפעמים הבעיה שלנו נראת הכי גדולה לנו, אבל כשמסתכלים על
זה תמיד אפשר למצוא מישהו מסכן יותר מאיתנו".

תאמת, אני לא חושבת שהיצירה הזאת בכלל משהו, אבל היה לי צורך
עצום לכתוב אותה כבר כל כך הרבה זמן...
ויש עוד כל כך הרבה דברים שלא הצלחתי להעביר אותם בכתיבה.

הקטעים שכתבתי נילקחו מהיומן האישי שלי. הוצאתי אותו עכשיו
מהמחבוא שלי ופשוט התיישבתי לקרוא. מצחיק לדפדף ולראות איך עם
השנים משתנה הכתב, סיגנון הכתיבה והחשוב מהכל איך השתנתי אני,
ולהגיד תודה.