חשוב לו להגיד שטעיתי. ומה אני יכולה לעשות אלא להקשיב? אז אני
מקשיבה. ואני ממשיכה לשבת ולהקשיב גם כשהוא מפסיק לדבר ונרדם.
ברקע אני יכולה לשמוע את נחירותיו הקצובות, העדינות ואני מוצאת
את עצמי רוגזת.
החתול שלנו נח למרגלות המיטה הזוגית. לפתע אני כל כך נגעלת
מהכל. על הכל ויתרתי בשביל מה? בשבילו? האושר היה מונח בכף ידי
ואני עזבתי הכל בשביל דירה מסריחה עם גבר אטום וחתול שאפילו לא
מחבב אותי במיוחד.
האושר היה מונח בכף ידי ולא היה לי האומץ לסגור אותה סביבו.
והוא חמק, כמו פרפר צבעוני ויפה, כמו יצירה חד פעמית של הטבע.
לפעמים אני רואה את החתול שלי רודף אחרי חרקים מעופפים. האם גם
הוא מחפש את האושר? עכשיו הוא מתעורר וכבר הוא מזנק על המיטה,
מסתובב שלושה סיבובים וחוזר לישון. הוא מאושר כך. הלוואי שגם
אני הייתי חתול.
ריק לי בפנים. ריק לי בפנים כבר המון זמן. אני משתדלת להתכחש.
אני משתדלת להתעטף, להתמקד במה שאני כן אוהבת בסידור הזה שלי
ושלו. זה נוח, זה בטוח, זה צפוי ורגיל. אבל איפה ההתרגשות שפעם
חשבתי שלא אוכל לשרוד אפילו יום אחד בלעדיה?
אבל אני יודעת מה אני רוצה. תמיד הייתי אחת כזו. כשכל החברות
שלי שינו את דעתן כל יומיים בקשר למה יעשו כשיהיו גדולות, אני
תמיד ידעתי. כבר בחטיבת הביניים המורים דיברו עלי בהערכה, אמרו
כמה אני ממוקדת, כמה אני בוגרת, כמה אני שונה מהשאר. קשה היה
לי לראות את שאר התכונות. את השוני מהשאר הרגשתי בעוצמה. היו
תקופות שזו התחושה היחידה שהייתה לי. היו תקופות שזו הייתה
התחושה היחידה שהרשיתי לעצמי לחוש. היו זמנים שבהם היא הצילה
אותי.
אחרי הצבא כולם היו קצת יותר ממוקדים. מהחבר'ה בתיכון לא נשאר
עוד אף אחד. הכרתי אנשים אחרים - שתקנים, רציניים אף יותר
מקבוצת החברים המדוכדכת שאימצתי לי בשנות נעוריי. האמנתי אז
לתומי שהתרגשות מתאימה לילדות בגן. הייתי קיימת, ותו לא.
ואז האדמה רעדה. ואז העולם התהפך. ואז כל התיאורים הכי בנאליים
הפכו אמיתיים. והבטן התהפכה, והפרפרים רפרפו בפנים, ואני הלכתי
על אוויר - בדיוק כמו שתמיד קראתי, בדיוק כמו שאף פעם לא
האמנתי שארגיש, שמישהו באמת אי פעם מרגיש.
המבטים שהוחלפו משני צדי קערת הספגטי, הצחוק המתוק שחלחל אלי
כל כך עמוק שהכתפיים שלי רעדו מבלי שהתכוונתי, הרגישות המוגזמת
בקצות העצבים כשהידיים שלנו נגעו. ועל הכל ויתרתי בשביל מה?
עלי להודות, מעולם לא הייתי אמיצה. ומעולם לא רציתי להיות
אמיצה יותר מאשר באותו יום, כשהידיים שלנו התרחקו; קצות עצביי
מורדים, מעבירים זרמים חזקים במיוחד כמחאה.
החלטנו שמוטב כך. הלכנו לדרכנו. עכשיו אני בדירה קרה, עם גבר
נוחר וחתול עצבני. ובתוך כל אלה, איפה אני? האם יש עוד תקנה?
האם יש עוד תקווה לפרפרים? |
