New Stage - Go To Main Page

מיכה בן-מאיר
/
סיפורי פיות

יש דברים שקל לנו להאמין בהם כשאנחנו ילדים.
אנחנו נאיבים מספיק להאמין בפיקציות כמו צדק , מוסר , אהבה ,
דברים כמו פיות. אחר כך אנחנו מתבגרים , בית ספר , תיכון , צבא
, לימודים , דירה , חברה , חשבונות , עבודה - אנחנו עסוקים כל
כך בלספק את הצורך הקיומי לכאורה שלנו - לקנות את ההשכלה הכי
טובה , שהשם של האוניברסיטה הכי מכובדת יופיע על הדיפלומה שלנו
, שתהיה תלויה אחר כבוד בדירת הכמה וכמה חדרים שלנו ברובע
הנכון של העיר הנכונה , בין כל הרהיטים הנכונים , מעל לטלויזיה
הגדולה , הדי וי די החדיש , המחשב המתקדם , האישה החטובה ושני
הילדים החמודים להחליא שמשחקים עם החתול על רצפת הפרקט.
 


נולדתי פגום.
רקוב מבפנים.
תמיד היו לי את הבעיות שלי , לא תמיד היה לי חשק לדבר עליהן.
בדרך כלל לא היה אפילו מי שיקשיב , ואנשים העדיפו לא לראות את
מה שרחוק מלהיות הבעיה שלהם באיזושהי צורה , ולהכליל אותי כעוד
איזה משו בתוך החיים שלהם. חבר , מאהב , עובד , תלמיד - את הכל
מילאתי בצורה מספקת , ללא חשק אבל בלי לעורר בעיות.  כאבי הראש
שהיו מפלחים את גלגלתי מפעם לפעם , נשארו עמי.  ההרגשה המקפיאה
הזו , כמו לבי היה קופא בקרבי , משתק אותי מבפנים החוצה ,
הימים הארוכים במיטה , בלי כח לזוז , בלי חשק לקום , הלילות
הארוכים שביליתי ער , נועץ עיניים בכוכבים הזוהרים שעטרו את
תקרת חדרי , החורפים בהם הייתי מצמיד את האף לשמשה ובוכה פנימה
, בוכה ובוכה ובוכה ולא מזיל דמעה.  זה היה שלי , ושלי בלבד.
אף אחד לא יכול לחלוק איתי את זה. לא הרופאים , ולא החברים ,
ולא המשפחה , לא אף אחד.  ידעתי את זה.   חשבתי את זה.
טעיתי.

זה היה יום די רגיל.
הגעתי לפגישה אחת מתוך שתיים שבועות אצל הפסיכולוג שלי ,
בשכונת וילות עמידה אי שם בשרון , ובניגוד להרגלי , הקדמתי
קצת.  הגשם טפטף חלושות באותו יום חרפי של אמצע פברואר , אבל
לא במידה מספקת בכדי להפר את שלוות הרוח שהייתי שרוי בה. משום
מה , כל פעם שאני מגיע לפסיכולוג , פסיכיאטר , או כל פסיכי אחר
, אני נוטה להרגע , ולהיות כמעט מאושר מהחיים. צחוק הגורל ,
אני משער.
החניתי את האופנוע מול הקליניקה , העליתי אותו על הרגלית ,
נעלתי אותו , והתיישבתי עליו , משעין את גבי כנגד הקיר
המסותת.
שלפתי את חפיסת הסיגריות מכיס המעיל , והדלקתי אחת , מתענג על
העשן הסמיך שפלטתי , ועל החום היחסי של מקל הסרטן הבוער בין
אצבעותי.
-"אפשר לקבל בבקשה סיגריה?"
הקול נשמע מאחורי. בחורה.
הסתובבתי.
היא היתה נמוכה , רזה רזה , שיער ארוך ובהיר גולש עד מרכז גבה
, עיניים גדולות , ערמוניות שהביטו בי במין עניין מוזר ,
שפתיים רחבות ואדומות.   היא היתה עטופה במעיל גשם ארוך מעור
חום , ונעלה מין נעלי ספורט מעוותות, אדומות.
-"אז אפשר?" חזרה ושאלה.
-"כן... בטח" השבתי , נתתי לה סיגריה , והדלקתי אותה.
היא עמדה שם לידי ועישנה , בשקט.  כל כך הרבה דברים עברו לי
בראש , שאלות כנות ומשפטי פתיחה נדושים , עניינים של סתם
ורגשות שמשום מה הרגשתי צורך להביע. בין כל אלו , חזרו ועלו
המלים - אהבה ממבט ראשון.
"הגיע הזמן לפגישה שלך...." - היא אמרה ,
נשקה לי על הלחי , הניחה פתק בידי , והלכה.
בדרכי למשרדו של הפסיכולוג הבטתי בפתק , היה רשום שם טלפון ,
רק טלפון , בלי שם. הנחתי את הפתק בכיס , ונכנסתי פנימה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/2/02 10:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכה בן-מאיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה