שוב יורד הלילה השחור הזה מעל הגגות המזופתים של העיר ושוב
הרבה מאד אנשים הולכים ברחובות עם הידים בכיסים ומחפשים.
מה הם מחפשים ? לא ברור. גם הם לא בדיוק יודעים. הם מחפשים
אחרי טיפות קטנות.רסיסים. שברים קטנטנים בגודל של אטום של הדבר
הזה - אושר . אף אחד לא יודע איך זה נראה, אף אחד לא הרגיש את
זה, או דיבר עם זה, אף אחד לא החזיק את זה בידיים שלו או הריח
את זה. בעצם, בעצם כמו אלוהים. ואם כל כך הרבה אנשים מאמינים
שיש אלוהים - למה כל כך מעטים מאמינים שיש אושר??
הרי זה אותו הדבר, ואושר גם לא יגביל אותך לשים דברים על הראש,
או לא לעשן חשיש בערב שבת, ומצידו של האושר- אתה יכול לאכול
חזיר עם גבינה ביום הכיפורים תוך שאתה רוכב על אופני הכושר שלך
וצופה בסרטים פורנוגרפים. אז נשאלת השאלה - מדוע אנשים מעדיפים
לכרוע תחת ישות שאיננה קיימת או מוחשית או מורגשת, שבגללה יש
מלחמות וסכסוכים ומחלוקות רבות שנים ולא פשוט הולכים אחרי
האושר הזה שרק יביא להם שמחה ואהבה בלי חוקים מטופשים. למה
אנחנו מעדיפים ללכת בדרך הקשה של הדברים ?
זה לא שחסר אתגר בחיפוש אחר האושר, בטח שלא פחות אתגר מחיפוש
אחר האלוהים.
אני החלטתי, שצריך לעשות כנסים המוניים ביד אליהו עם התשובה
האושרית לאמנון יצחק ולהפיץ קלטות המטיפות לאושר בצמתים, יחד
עם הנער הרוסי שמוכר פרחים בדלי, יחד עם הנער האתיופי שמוכר
בייגלעה סומסום בארבעה שקלים (זה האליפטי, לא החישוק עם המלח),
וככה, רק ככה, צריך לחיות את החיים, באושר ואושר עד עצם
הימים...