בגיל 22, לאחר 7 שנות "פעילות" בשטח ההומואי, אני יכול להגיד
דבר אחד : ככל שראיתי יותר - לא ראיתי שום דבר. בגילי הצעיר,
עם רקורד של יותר ממאה גברים איתם התנשקתי/ התמזמזתי/ התעלסתי
ולהם מצצתי/ דחפתי/ התכופפתי ובהם התאהבתי/ התביישתי/ התכרבלתי
ועל ידם נזרקתי/ נחנקתי/ נרמסתי אני מנסה לחשב בעד ונגד ולהפיק
לקחים - אך ידיי ריקות. גם לאחר שחוויתי  שלל סוגים של
התאהבויות וסדרה בלתי תיאמן של דחיות ואכזבות, אני שוב עמד
בבסיס הראשון, ממתין שמישהו כבר יזרוק את הכדור מספיק רחוק.איך
בדיוק, ומתי, ואם בכלל, אני אמור למצוא את האהבה של חיי?
אני חושב שכבל דרך אפשרית שניסיתי, בכל פעם שבאתי בגישה אחרת
(פעם הייתי עצמי - ציני אך רומנטי, מהורהר מעט. בפעם אחרת
הייתי חייכני, אוהב את החיים ולא פוצח בשיחות הגות. פעמים
מסוימות מצאתי את עצמי טאבולה-ראסה - משטח חלק, כיאה לבחור בן
19, בלי טעם מוזיקלי, העדפות פוליטיות של טפט קיר), בהתחקות
אחר התדמית האחת שתגאל אותי מייסוריי ותסייע לי במציאת אהבה.

"סטודנט, דו מיני, חסר-ניסיון, מחפש חבר אמיתי לידידות אמיתית"
זו הייתה המודעה הראשונה עליה עניתי בחיי. בכיתה י', עם
נאיביות רגשנית ,כתבתי מכתב לתא הדואר שהופיע בסוף ההודעה.
לאחר שיחות טלפון ארוכות בהם הוא וידא שאינני איזה סוטה שטוף
זימה וביתורים, פגשתי את הבחור, שהיה נשטף גלי חום ובחילה כל
אימת שהזכרתי בפניו את המונח הקליני והמאיים "הומוסקסואל". מהר
מאוד הבנתי שהתאהבתי עד כלות נשמתי, בבחור שכל מה שידעתי עליו
זה ששמו הפרטי הוא אלי. לא שם משפחה, לא כתובת, לא טלפון. בחור
דיסקרטי. בחור בן 26 שהחליט כחודשיים לאחר היכרותנו שהוא עוזב
עבודה, מכונית ובית ונוסע לתקופה לא ברורה למזרח. לאחר ארבעה
חודשים הוא חזר וכך גם כל רגשותיי שחזרו אליי. אני נותרתי
באובססיה עתירת-בכי אליו במשך שלוש שנים, שלוש שנים בהן הוא
היה מתקשר מדי ארבעה חודשים, לשאול לשלומי ולוודא שלא נטלתי
חיי בידיי. כמו במעגל דחייה קסום, במהלך ארבעה חודשים הייתי
בכייני ונסער ואז מתגבר עליו ושוב הוא מתקשר עם ה"מה נשמע"
הנצחי שלו ומחזיר אותי מאה צעדים אחורה. עם הזמן הוא השלים עם
דו מיניותו או ליתר דיוק - חד מיניותו, עבר עם החבר שלו לתל
אביב, עשה מנוי לEVERYBODY ומפזז במסיבות FFF.

בשנות הצבא העליזות, אותם העברתי בבקו"מ בלהזיז ניירות מקצה
אחד של השולחן למשנהו ובויכוחים קולניים עם נגדים, נתנה לי
חברה טובה ששירתה בגלילות את מספר הטלפון של קצין מודיעין
מיחידתה. סרן חביב, שיערו אדמוני ומבטו מבויש, חסר ניסיון גם
כן, שבמהלך שנות חייו, מלבד לטמון ראשו בתוך ספרי המתמטיקה
וידו במבושיו, לא עשה רבות. היכרות זו, אמרתי לעצמי, אבנה לאט
ובטוח, לא אספר את כל סיפור חיי ולא אמצוץ לו תוך שלוש שעות של
שיחה. שבועיים רומנטיים בהם דיברנו ארוכות והתנשקנו ברחובות
בהם אף זכיתי למעט רומנטיקה צה"לית כאשר קפץ לבקר אותי בבסיס
לאחר שהקפיצו אותי לשמירת חמשוש (למה הוקפצתי לשמירה? כי הומו
אחר, שהיה מיועד לשמירה זו, ביים בחילות ועילפון את יום הולדתו
עם חברו. בבית). ובכן, לאחר שבועיים, כשחשתי שהכל כבר בשל
ושאיני פזיז מדי, ביליתי אצלו את הלילה. במהלך אותו הלילה,
ערומים לראשונה, הוא התוודה בפני על פנטזיה אותה נשא בדמיונו
במהלך כל שנות האוננות אותן בילה עם עצמו. בפנטזיה, הוא רואה
עצמו שוכב על הגב בעוד הגבר האחר יושב על פניו, מאונן וגומר לו
על החזה. אני, ששמרתי לעצמי לכל אורך השבועיים ההם את כל
סיפורי הביזאר שלי לעצמי מחשש להפחידו, שמחתי מאוד לשתף עמו
פעולה. הוא ביקש לממש את הפנטזיה בהיפוך תפקידים, כשהוא זה
שיושב על פניי. ואכן הוא ישב. בכל הכוח, לוחץ על פניי, עוצר את
נשימתי ולסיום, הוא נעמד על המיטה וריסס זרעו על חזי.
שלווים ומאושרים, התכרבלנו שנינו תחת שמיכת הפוך ובטרם נרדמנו,
אמרתי לו "לא ייאמן! אייל ניב, קצין מודיעין, אוהב לשבת לאנשים
על הראש". משפט תמים לכאורה אלא שבעקבותיו הפך הנמר הנאיבי
חברבורותיו ואייל, באקט פסיבי-אגרסיבי, פצח בשתיקה טעונה
ולאחריה, בלי הסברים רבים - ניתוק הקשר.
על אף הטון המשועשע של משפט זה ועל אף התאהבותי בבחור זה,
ששבר את כל החומות הרגשיות שבניתי לאחר האפיזודה עם אלי, כל מה
שעבר בראשו של אייל היה שאני מנסה לסחוט אותו, קצין בצבא ההגנה
לישראל.


"יש מועדון, אם בא לך לבוא
יתכן ותמצא מישהו שבאמת אוהב אותך
אז אתה הולך, ועומד לבדך
ועוזב לבדך
והולך הביתה
ובוכה ורוצה למות"
מתוך "The Smiths - "How Soon Is Now?

ובכן, על כל הפעמים בהן סיטואציה זו לא הייתה זרה לי, פעם אחת
יחידה רצה הגורל וקרה לי אחרת.
ההישי, יום שישי, אני ושניי חבריי יושבים על הבאר. על הכיסא
מאחורי יושב בחור חביב, גם הוא נאיבי למראה, מעלעל בזמן הורוד
ושולח מבטים לעברי כל אימת שאני מסב מבטי אליו. חדור יוזמה,
ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם בא לו לעשן איתי בחוץ. מהתשובה
שלו הבנתי שהוא לא ממש דובר עברית ומאוחר יותר הבנתי גם ששמו
ג'ים, ניו יורקי שבא לישראל לרגל עסקים. ושעשועים. יומיים לאחר
מכן, נפגשנו בבית המלון בו הוא שהה, בערב יום השואה. המסעדות
סגורות, בתי הקולנוע גם כן. רק אני, הוא , החדר במלון
אולימפיה, זוג הסטרייטים הנואף והגונח מהחדר הסמוך לנו ושתי
מנות פלאפל שקניתי מבעוד מועד. יומיים לאחר מכן הוא טס חזרה
לניו יורק ונורתה יריית הפתיחה הלא רשמית שלי להתאהבות בלתי
אפשרית נוספת.
כמעט שנה, בא קפץ הבחור ביקור כל חודש וחצי-חודשיים. אני
באהבתי, הוא בהתחמקות מהנושא, אני בהכנת אוספי שירים ושליחתם
לניו יורק, הוא בשומעם תוך שהוא והחבר'ה שוכרים בקבריולה בדרכם
לסוף שבוע בהמפטונס, אני הנערה בנמל תל-אביב והוא השוגר-דדי
המחנך את נערתו הסוררת לאהבת המטבח היפני. לאחר שנה של רוטינה,
ספק נעימה ורומנטית, ספק מורטת עצבים, שבסופה כבר הבנתי ששוב
פעם לקחתי חלק ביחסי נוחיות בהן אני מאוהב בו ומהווה פתרון
הולם למצוקת ה"לבד" שלו בכל פעם שהוא פוסע לתוך אולם הנכנסים
של נתב"ג.
בכל פעם שבא לארץ, הכל היה נהדר ביומיים-שלושה הראשונים עד
שפתאום הוא מתחיל להרגיש שאני בולע לו חתיכות מהפרטיות
המפורסמת שלו ושואל שאלות שאין לו כוח לתת מענה עליהן, והבחור
הנאיבי למראה פותח את פיו ובכוח מלותיו הופך אותי המהירות לילד
בן 3, יושב בקצה המיטה ומסתכל על השטיח הכחול-כהה של מלון
הילטון.
סקס? קצת שכחתי מה זה. בכל פעם ששנינו היינו במועדון/ בר/
ארוחה עם חבריו, הוא הרבה בפי.די.איי (Public Display Of
Affection מונח שהוא הכיר לי, מעניין מאוד למה ?!), אך בארבע
קירות חדר המלון, כל מה שראיתי היה את כתפי הקרח שלו. כל אחד
מאתנו, בזמנו החופשי, נטל את בקבוקון הWET בידו וטיפל בעצמו.
אידיליה.
המוזר הוא שדווקא באותו הערב בו אמרתי לא שאנו נפרדים, אל אף
שלא היה משהו ממשי להיפרד ממנו בסיפור זה, בחזרתנו למלון,
חווינו את הסקס המוצלח ביותר שאי פעם היה לנו אחד עם השני.
יותר חשוב, זו גם הייתה הפעם הראשונה שגמרתי אתו. בתקופה בה
היינו כביכול ביחד, רובה ככולה, נותרתי יבש לגמרי.