היא עלתה למטוס, ובדרך, הביטה בפעם האחרונה.
נופפנו לה כולנו לשלום, והיא החזירה + נשיקה באוויר....
מוחה דמעה, היא עלתה למטוס, ונעלמה לה, לשמיים, מעבר לים.

כולם התחילו להתפזר, כי הרי אין טעם בלעמוד בשדה התעופה,
שמתרוקן ומתמלא באנשים בכל פעם מחדש.
אחרי הכל..זה לא מה שיחזיר אותה לכאן, שוב, אלינו, אלי.

כולם נפרדו מכולם, מילים אחרונות, חיבוקים, נשיקות, מבטיחים
לשמור על קשר, למרות שבסתר ליבם יודעים טוב מאד שאף אחד לא
מתכוון באמת לשמור על קשר. אולי רק כשהיא תחזור לביקור, אז
כולם ייתאחדו לחבורה מגובשת ואוהבת לכעורה, ממש כמו פעם, בימים
היפים.

נשארתי עוד קצת, בטרמינל. הבטתי במטוסים נוחתים, ובמטוסים
ממריאים.... באנשים שחולפים על פני, ובשוני שבין כל אחד ואחת
מהם.
יצא לי לראות משפחות שמחכות לקרוביהן, והחיבוקים, החיוכים
וצהלות השמחה שבוקעות באוויר. קינאתי בהם עד מוות. לא ידעתי
ממש מה לעשות עם עצמי, ובסופו של דבר, חזרתי הביתה.
כל הדרך חזרה, שמתי את הקלטת שהיא השאירה לה, לטייפ, והקליטה
את עצמה שרה, ואת כל ההקדשות והצחוקים האישיים שלי ושלה.

ובכל פעם חזר והיכה בי המשפט מחדש.. "למה נתת לה
ללכת....למה?"

למשפט הזה לא ממש הייתה לי תשובה. איזו מן ברירה הייתה לי?
לבוא איתה, לשם?... היא לא צריכה אותי שם, להפריע לה במה שהיא
תצליח בו. ולא הייתי מסוגל להיות אנוכי ולבקש ממנה להשאר....

ואז, כמו מפל של מים שמכניסים אליו את הראש וחוטפים שוס שכזה,
מכה שכזו שהאוזניים לא שוכחות לעוד הרבה זמן, או אפילו יותר
גרוע, כמו הבוווום הזה של הפיגועים שיש.. בום שאתה אף פעם לא
שוכח..

אז בדיוק כמו הבום הזה, הבנתי.... לא ביקשתי ממנה להשאר. וזו
הייתה כל הבעיה. בדיוק כמו ג'ואי ופייסי בסוף העונה השלישית,
כשהוא רשם לה על הקיר.......בקשי ממני להשאר... ואמר לה שעכשיו
תורה לבהות בו, ולחשוב לה... כך גם אני אולי הייתי צריך
לעשות.. ולא עשיתי. נתתי לה ללכת בתחושה שאני באמת נותן לה
ללכת בלב שלם ובלי אף טיפת חרטה. היא אמרה שעדיף שאני אשחרר
אותה ואתן לה ללכת מתוך הבנה אמיתית וללא טיפת צער בליבי מאשר
לתת לה ללכת עם המון ייסורים. אבל לא האמנתי לה.  הכרתי אותה
יותר מדי טוב כדי להבין איך הראש שלה עובד כבר.
היא הייתה אומרת דברים שלא היו נכונים וגרמה להם להראות כל כך
יפים ומציאותיים, והייתה מחייה אותם, בדיוק כמו בהחייאות שלי
במד"א, כך שבאמת יאמינו לה, וכל זאת, על אף השקר הגדול, רק על
מנת לא לפגוע ברגשותייהם של האחרים. לכל גלגל שהסתובב לה בראש
הייתה משמעות. ומשמעות עמוקה.

אז נסעתי לים, וישבתי במקום הקבוע שלנו, בפינה כזו שאף אחד
בדרך כלל לא מגיע אליה, וצפיתי בשקיעה הנעלמת מעבר לים, וחשבתי
לעצמי שבעוד כמה שעות היא תראה את אותה זריחה שאצלי הייתה
שקיעה. זה היה נורא אירוני, שאצלה זה זורח ואצלי זה שוקע.
בדיוק כמו במציאות העגומה.
תמיד כשהיינו יחד שנינו זרחנו, אבל לחוד..כל אחד זורח מבחוץ
אבל שוקע עמוק עמוק מבפנים. לפעמים עמוק מאד, ולפעמים...עמוק
מדי.

רגע לפני שהשמש שקעה, שלחתי לה, ביחד עם השמש, חיבוק אחד גדול
וחיוך אחרון.
קיוויותי שהשמש תקשיב לי, ותשלח את החיוך והחיבוקים היישר
אליה...
ושאולי שם היא תדע לחייך קצת יותר ותהיה קצת יותר מאושרת. כי
היא הכי יפה כשהיא מחייכת.
היא הבנאדם הכי מיוחד שפגשתי כל חיי.. ואני יודע שתמיד אומרים
את זה על מישהו שעוזב אותך ורק אחרי שהוא חסר יודעים להעריך
אותו ומתגעגעים מאד. אבל לי יש זכות בעניין- גם כשהייתי איתה,
היא לא הייתה שלי.....

הייתה בי תקווה שהיא תחזור יום אחד  ושעוד ניפגש... ואתם
יודעים, נשלים פערים אחד מהשני, כמו בימים היפים ההם שהיו,
אבל משום מה, ככל שהזמן חלף, התקווה הזו הייתה תקפה יותר רק
לגבי הגלגול הבא...

אז הנה אני פה, שולח לך חיוך אחרון, חיוך מלא אהבת אמת, טהורה
וכנה, שאף פעם לא הייתה לי קודם לפנייך, וגם לעולם לא תהיה.
אני נזכר בשיר ששרת לי אז, ובמשפט שאמרת, שלעולם לא תעזביני.
היית שלי רק ברגע הפרידה......
אז קבלי חיוך אחרון בהחלט,
                       

                              עד לגלגול הבא.....