ראיתי אותה, וברגע שראיתי אותה ידעתי- זו אהבה.
היא הסתכלה אליי בעינייה הירוקות הגדולות, במבט עמוק שכאילו
קרא אותי מבפנים. אנדרומדה היה שמה.
לא אכפת לי מה האחרים חשבו- בשבילי, היא הייתה מהממת ביופיה.
לא הבנתי איך האנשים עברו לידה בלי לשים הרבה לב אליה. חלק קטן
מהם כן שם לב, עצר רגע, חייך אליה...
אבל הרוב לא שמו ליבם ליופיה שכל-כך הדהים אותי. יתרה מזאת, לי
הייתה תחושה שהיא מסתכלת רק עליי, רוצה רק אותי... לא היה לי
אכפת אם אולי המשפחה שלה לא מושלמת, אולי היא לא מטפלת בעצמה
כל כך... אבל היא הייתה יפה- הכי יפה.
ברגע בו נפגשו מבטינו, לא היה צורך במילים. היא עקבה אחריי,
כאילו בטעות. מסתכלת לצדדים, כאילו הייתה לה מטרה משלה. אבל
שנינו ידענו שהיא שם בשבילי. היא המשיכה לשלוח לעברי מבטים
חטופים ומסתוריים, עד שניגשתי אליה ישירות. שנינו ידענו מה
אנחנו רוצים.
עוד באותו היום, לקחתי אותה איתי לבית שלי. הצגתי אותה בפניי
הוריי ומשפחתי. כולם חשבו שזה סתם קטע חולף.
כן, נכון, אני מודה שהיו לי הרבה בעבר. אבל אני ידעתי שזה יהיה
שונה. היא הייתה מיוחדת, ולא היה אכפת לי מה הם חושבים.
כמובן שהכל נגמר ברע. זה פשוט לא הסתדר ביננו...
לא מבחינתינו, כמובן. זה היה יפה כל כך, טהור כל כך...
קצר כל כך...

אבל מה לעשות- אמא לא הסכימה לי לאמץ עוד חתולה לבית.