עוד פעם היא בוכה, היא מאשימה אותי, אני מנסה לעשות הכל
בשבילה, אבל אני לא יודעת בדיוק מה הוא אותו טוב...
אני אף פעם לא חשבתי שאצטרך לעמוד במצב כזה, תמיד כל הצרות היו
נראות לי כ"כ רחוקות, כנראה שהמשפט "זה קורה במשפחות הכי
טובות" אכן נכון.
כבר חודשיים עברו מאז אותו לילה מקולל, ומאז הריחוק רק גדל
יותר ויותר... איך היא הגיעה למצב כזה? הרי היא גדלה כמו שאר
האחיות שלה, באותו בית שתמיד משתדל לאהוב ולתמוך, ע"י אותם
הורים, בערך באותן מערכות חינוך, אז למה היא יצאה כזו? למה היא
שונה? איזה חטא עשיתי כדי שאצטרך לעבור דבר כזה עם אחת מבנותי?
השאלות האלו לא עוזבות אותי לרגע, הן רק מתרבות לאורך הזמן.
היא תמיד הייתה הפגנתית ונפגעת, אבל לא חשבתי שזה כ"כ נוראי,
לא חשבתי שהיא תגיע למצב בו יהיה משהו שיעלה בה את הרצון
למות!
והרי היא בסך הכל בת 15 כל החיים עוד לפניה, היא בקושי התחילה
כיתה י' והופ מגיע אותו לילה... שבו ללא כל התראה מוקדמת לקחה
מס' כדורים, אם הייתה לוקחת יותר מ-9 לא הייתה לי עכשיו בת
רביעית, היא הייתה חסרה באותו מעגל, הייתה נעלמת ללא כל התראה,
ללא כל קריאת מצוקה...
ואולי כן קראה לעזרה? לא, לא הגיוני שלא שמענו.
אולי זה בגלל כל מה שעבר עליה בשנה האחרונה, כל האנשים שנעלמו
לה, אותם אנשים שהיו חלק קטן מחייה ופתאום אינם.
היא באמת לקחה את הכל ממש קשה, הבכי אחרי כל לוויה נמשך מספר
ימים, ופעמים אחדות היו רצופות כך שהבכי לא פסק אפילו לא לדקה
במשך שבוע שלם.
היא הייתה תלמידה טובה, היו לה כמה נפילות, אבל הכל היה רק
בגלל חוסר השקעה, עשיתי הכל בשביל שתצליח, עכשיו היא זורקת
הכל... שני שליליים בתעודה, ולא סתם שליליים- לשון ומתמטיקה.
יש לה בגרות בלשון בעוד 5 חודשים, ורוצים להוריד אותה ל-3
יחידות במתמטיקה-אני יודעת שהיא מסוגלת ליותר, אז למה היא לא
עושה את הטוב ביותר??? למה היא לא מוציאה מעצמה את המקסימום?
לפעמים אני מרגישה שהיא עושה לנו "דווקא", אנחנו שכ"כ רוצים
שהיא תצליח, כאילו באה ואומרת לנו "אם אתם רוצים שאני אצליח-
דווקא אני אכשל!"
לשאר הבנות שלנו גם היו הפגנות, של איומי בריחה מהבית אחרי
ריבים, או סתם לא דיברו איתנו מספר ימים...
היא פעם אחת לא דיברה איתנו שבועיים, אבל זה היה מזמן, לפני
יותר משנתיים, בכלל לא שמתי לב שהיא לא מדברת איתי, רק אחרי
שאימי פנתה אלי ואמרה לי שהיא בכתה לה בטלפון, ושהיא רוצה לדבר
איתי ולא מצליחה...
אחרי אותו לילה בעלי דיבר איתה בשמך שעה וחצי, אני לא יכולתי
לדבר איתה, ואת האמת, לא ממש רציתי- "אם היא רוצה יחס מסויים
שתנסה לקבל אותו בדרכים ישרות" כך אמרתי לאחת מהבנות שלי באותו
יום שישי.
בשבת היא כבר נראתה יותר טוב, הצבע חסר לפניה, והכדורים כבר
יצאו ממחזור הדם שלה והיא לא הייתה תחת אף סכנה...
לא לקחתי סיכון ושלחתי אותה לפסיכולוג פרטי (כדי שהדבר לא
יעבור דרך קופת החולים וכך יוודע הדבר ברבים, דבר שלא טוב לא
בשבילה ולא בשבילנו כהורים וכמשפחה) היא ממשיכה אצלו את הטיפול
כבר כמעט חודשיים, השבוע היא תלך לאיבחון פסיכיאטרי, דבר שאותו
דרשה פקידת רווחה אזורית לאחר שביתי פרסמה מודעה בפורום
באינטרנט שבהודעה כתבה שהיא מחכה שנלך לישון ואז תיקח כדורים,
היא הוסיפה ואמרה שהיא כבר כתבה מכתב פרידה... על אותו מכתב לא
שמעתי מאז...
לאחר שבוע היא כתבה לנו מכתב, ובו האשימה אותנו בהרבה דברים,
והעיקרי הוא 'קרירות', היא לא שקשה לי? דיברתי על כך עם אחת
מבנותי הגדולות, קשה לי לחיות עם מצב כזה...
החזרתי לה מכתב, הסברתי לה עד כמה אני אוהבת אותה, ועד כמה כל
מה שאני עושה הוא לטובתה.
לא נראה לי שהיא השתכנעה מאותו מכתב, אבל אני את שלי עשיתי...
היא לוקחת כל ויכוח בינינו כריב, היא בוכה שעות-דבר שמעלה לי
את הקריזה. פעם או פעמיים אפילו צעקתי עליה שתפסיק, זה הוציא
אותי מדעתי... אני מקווה שהיא תפסיק עם זה בקרוב.
אחרי אותה הודעה בפורום הדברים רק הסתבכו, היא לא מבינה עד כמה
היא לא תורמת לעניין, היא רק מוסיפה שמן למדורה, לא עוזרת
לכבות אותה, הדבר עבר להנהלה של בית הספר בו היא לומדת,
למשטרה, לקצין סעד של העירייה, כל אותם אנשים שלא רצינו שידעו
על כך יודעים.
נראה לי שהיא פשוט נהנת לערב את כולם, היא נהנת מהכאב שהיא
גורמת לעצמה ולנו.

כרגע היא עצבנית עלי. כרגיל... הכעס שלה לא נגמר, ניסיתי לשמח
אותה ולקחתי אותה איתנו לטייל, היא אמרה שנהנתה אבל מאז היא לא
מראה שום סימני "הנאה"...