כל פעם שאני באה לכתוב למישהו מכתב, בהתחלה אני דואגת איך זה
יראה, מה אני אכתוב. וזה למעשה מה שמעכב אותי. המחשבות האלו.
ועכשיו יותר מכל אני לא יודעת אם אני אמצא את המילים המתאימות
לבטא את כל האהבה, ההערכה והרגישות שאני חשה כלפייך. אני לא
חושבת שכל אוצר מילים, אף העשיר ביותר יוכל לבטא תחושות אלו.

אולי לפעמים זה נראה כאילו אני חסרת רגישות ואת שואלת את עצמך
למה היא כל הזמן עצבנית עליי. בתוך תוכי אני לא, ואני לא אוהבת
לגרום לך לחוש כך, אבל את תמיד שם גם כדי לספוג את כעסיי, שלא
תמיד אני יכולה לעמוד על טיבם והם מתפרצים.
אני יושבת וחושבת עליך והתמונה שמצטיירת לי בראש היא דמותך
יושבת בפינת האוכל עם פינצטה ביד, פותרת תשחצים ובידך בדל
סיגריה אותו את מעשנת בהנאה. וזה כאילו הסיגריה לעולם לא
נגמרת. היא תמיד שם. הריכוז שלך בעולם משלך שאת יוצרת. השקט
שאת בונה סביב עצמך כ"כ מעניין אותי. לפעמים אני חושבת לעצמי
הלוואי והייתי יכולה להיכנס למחשבותיה. מה היא חושבת כ"כ הרבה.
כל הזמן דואגת. היא אף פעם לא נחה הגיבורה הקטנה שלי שאי אפשר
שלא להעריץ. אני ממעיטה להשתמש במונח הזה, אבל את יוצאת מן
הכלל.
אני פוחדת עליך וקשה לי להימנע מהעניין שאולי החרדות, הפחדים
והדאגה שלך כלפי...במקביל להתייחסות הלא כ"כ נחמדה שלי לפעמים
הם הם שיצרו את התזוזות של הראש שלך. אני אוהבת אותך הכי בעולם
ודואגת לך הכי בעולם.
תמיד אמרת לי שאמא היא החברה הכי טובה בעולם, אבל הייתי חושבת
נו כמו כל האמהות יש להם משפטים שהן לומדות "בביה"ס להורים",
אבל כשגדלתי הבנתי שהדבר הנו מוצק כסלע. אין חברה יותר טובה.
האהבה של ההורים היא הכי טהורה שיכולה להיות. בלי אינטרסים.
בלי דרישות. בלי לחצים. טהורה. לולא את אני לא יודעת איך הייתי
מגיעה עד הלום. מתפתחת נפשית כפי שהתפתחתי. אני יכולה להגיד לך
תודה. אבל גם זה מעט מדי.
ויותר מכל אני יכולה להגיד לך תודה שבחרת בי. ותודה שהבאת אותי
למשפחה שלנו. כי אין יותר טובים.
זו המתנה הכי גדולה שבן אדם יכל לקבל בחייו. אני כמעט מקנאה
בעצמי.