אני זוכרת איך ישבתי שם, אני,לבד, לשם שינוי, נשענת על סלע קר,
מקפלת את הרגלים ומחבקת אותן אל החזה,
מרגישה איך העינים שלהם בוחנות אותי.
הגוף שלי הרגיש שהוא מצטמק מהמבטים שלהם, בולעים אותי לתוך
האישונים שלהם, הכתפיים שלי נמשכו ונתמכו לאחור, עד שהשכמות
התנתקו מעמוד השידרה, ולא הרגשתי דבר.
הצצתי לראות אותם, לנסות להסתכל עליהם בחזרה, להלחם, בפחד
לעמוד איתנה, אפילו שהיתי לבד, רק אני.
ראיתי ידים מושטות, מנסות לקחת ממני חלקים, מזכרות לפני שאני
נשברת לאלפי רסיסים.
ורק אז. הרגשתי את הכאב, קורע בי משהו מבפנים, לגמרי, נשימה
שלי נעתקה והעינים חשכו.

הדבר הבא שאני זוכרת, זה את הקיר שמולי, ושאני נושמת בקושי,
מנסה לסדר את הנשימה, שיחשבו שאני עדין בלי הכרה.
אני שומעת אותו פונה לרופא:
- דוקטור, תספר לי כבר מה קורה? מה עושים לה?!
- תראה, זה אף פעם לא קל לבשר את זה, היא, הלב שלה, נקרע.
- נקרע?! מה זאת אומרת?!
- היא כנראה דחסה לשם יותר מדי, והוא, פשוט, נקרע.
- אז מה עושים?!
- מחכים.
אבל להם לא היה זמן, לחכות לי, והם דחפו אותי להשתקם, ומהר,
שמי שהם הכירו ואהבו תחזור, כי למה שהפכתי, הם לא התרגלו.
אז ברחתי.

מהם, ממני, מהכל.
וככה לבד כמו אז, בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן, הרמתי את
הראש והסתכלתי קדימה, למעלה, מעבר למה שממול.

ות'אמת, את מה שראיתי ממש לא אהבתי. אבל זה היה יותר טוב
מלבהות באדמה.

אז אולי אפשר להגיד שחזרתי, אליהם אל עצמי, אל הכל.
והצלקות העבות שעיטרו את הלב שלי, ישארו איתי, להזכיר לי, לא
את הכאב, של מה שהיה, אלא את אותו היום, שבאמת הרגשתי, לפחות
בשבילי, שחזרתי לעצמי, לבד, אבל עם הרבה אנשים מסביב.