עומד בשדה הקרב
והדמעות זולגות
לתוך ראשי חודרים רק רסיסים
רסיסים של מחשבות
של חיילים אשר שוכבים
חושבים על מוות וחיים
וכל המחשבות בורחות דרך חורים.

מתיישב בתוך המחילה
חפרתי לעצמי כשרק הגענו -
שיהיה לאן לברוח כשתבוא ההתקפה
מציץ למעלה ורואה רק ערפל
לא יפה כמו בהרים
ערפל של מלחמה
ובתוכו אפשר לראות קצת רגשות
אפילו קצת שמחה שלא מזמן ברחה.

יושב בשדה הקרב עם ידיים על הראש
ודמעות על הפנים שמכסות את העיניים.

שומע מסביבי את כל הדיבורים
מדי פעם צועקים שנטשתי את העמדה
אבל אחרי כמה דקות הם שוכחים
וחוזרים למלחמה.

יום אחד זה יגמר
יום אחד אני אקום
אני אזרוק את כל הנשק
אלך בשדה הקרב בלי רימונים ואפודה
בלי חיפוי ובלי עזרה
אחצה שדות שפעם האמנתי שלפני המלחמה
גדלו בהם פרחים וערפל שרר בהם -
ערפל של הרים לא של מלחמה
אלך לאט ואסתכל לי מסביב
אצחקק לי ואמשיך בלי חרטה.

והנה הדרך
או השער, או הנה העולם
בעוד רגע אני שם
ובראש, הרסיסים קופצים מרוב שמחה
שמחים שמישהו באיזה יום מן הימים
יספר על הראש, של החייל, שממנו הם באים
וכל העולם יקרא ויזיל דמעה.

והנה עוד רסיס רחוק בא לכיווני
אחכה לו עוד שניה - כל כך התאמץ
כל כך רצה
כשמתקרב אני מבין
אני מבין שלא רסיס אלא כדור
שנורה מרובה של מישהו אחר - לא בכוונה!
הוא נורה, ונפל, וההדק בטעות ירה!
ומאוחר מדי, אין לאן לברוח
אין דרך חזרה.

מפעל ענק
של מיליון עובדים
הקבלה לא קשה
רק לבוא במדים
עם חורים של כדורים
ולעבוד לעולם
לעבוד בלי חיים

תעשייה צבאית
של חיילים שוכבים
עם עיניים סגורות
בקברים חשוכים

מייצרים אותם מהר
על פס שלא מפסיק
ומה מניע את הפס?
אף אחד כבר לא זוכר

החיילים חוזרים הבייתה
עם פצעים על הפנים
לא פצעים של מלחמה -
פצעים של מתבגרים
חוזרים הבייתה ובוכים
לא כמו חיילים שבוזים
כמו ילדים קטנים
חוזרים הבייתה ומספרים
לא כמו גיבורים...
מספרים כמו ילדים
שפתאום ראו דברים
שלא חוו עוד מעולם
דברים שילדים
לא צריכים לראות
ולא צריכים לדעת
דברים שגם מבוגרים
שחוו חיים שלמים
לא צריכים לחוות
ולא צריכים להבין