New Stage - Go To Main Page


ביקורת על שכבה י"א, חלק ראשון

התעוררתי בעצבים ובבהלה. הצלצול של השעון מזכיר לי יציאה ברברס
של אוטובוס, זה מפחיד אותי. עוד שבוע חדש חשבתי לעצמי...
שלחתי את יד ימין לצד של המיטה כאילו כדי לוודא שאת לא שם, מי
יודע אולי נכנסת בלילה ואת עכשיו לידי?
כל בוקר כמעט אני עושה ת'פעולה הזאת, חלק מהחלומות האינסופיים
שלי עלייך. וזה לא שאת לא מציאותית, זה אני.
כל פעם שאני שולח את יד ימין, אני עושה את זה כל-כך חזק כך שאם
באמת היית שם היית חוטפת מכה חזקה על כך שלא הערת אותי.
אני אוהב לראות אותך ישנה.

הפסקתי לחשוב כמו ילד קטן ונכנסתי לדמות מבוגר-זקן שעייף מדי
מכדי להתחיל שבוע חדש, עייף מדי בשביל לקפוץ מהמיטה,
מספיק עייף כדי להרשות לעצמו ללחוץ על הכפתור ההוא בשעון,
שמרחיק את הגועל נפש שמחכה לנו בחוץ בעוד 5 דקות (ועוד 5 דקות,
ועוד 5 דקות, ועוד 5 דקות...).

אחרתי, אני תמיד מאחר. התישבתי לי במקום הקבוע שלי בכיתה, טור
ימין, צד ימין, סוף הכיתה, סוף השיעור. איש חכם אחד אמר פעם
שהפשרה של היום היא הנורמה של מחר. איש חכם אחד צדק (כנראה
בגלל זה קראו לו ככה) ומה שקורה זה שהמורה מרשה לעצמה לחבר
לנו את שני השיעורים ולוותר על ההפסקה שביניהם וכפיצוי נשתחרר
5 דקות לפני. את חמשת הדקות אנחנו לא מקבלים בסופו של דבר
אבל לאף גאון מזדמן מהכיתה שלי זה לא ממש איכפת. הם את ההפסקה
שלהם גם ככה מעדיפים לבלות בכיתה, שקועים בשיחות הנפש שלהם
שעוסקות לרוב בסוכריות-על-מקל ענקיות, השיעורים שהם עשו,
השיעורים שעדיין לא נתנו והם בכל-זאת עשו
ותכניות האירוח ששודרו לילה לפני.

אני יושב לי עם האזניות על האזניים ומבט בלתי נמנע של תיעוב
מתפשט לי על הפנים, זה יורד לאט לאט ונוגע בכל חלק בגוף שלי.
אם הייתי מגביר ספרות-תנ"ך וודאי הייתי סובל מזקפת בוקר. כאן
אני סובל מהקאות. בתור פילוסופיה ותורת חיים שסיגלתי לעצמי
אני חושב לעצמי "חפיף", חושב "חפיף" פעם נוספת בקול רם ויוצא
מהכיתה. בעוד אני מפלס לעצמי דרך בין כל השולחנות עמוסי דפי
הפוליו והפיילוטים מחשבה נוספת מכה בי, (או אולי זה הטאקט? או
המצפון? או סתם תגובה של המוח למגוון הריחות שנובעים מאיזה אחד
שמשחק כדורסל לפני שבא לשעת אפס...) בכל מקרה, זה מכה בי:
האם אני מתנשא?! יושב לי שם עם האוזניות על האזניים, מתעלם
מהסביבה כאילו הם אוויר, כאילו אני יותר טוב? מצד אחד אוזניות
זה טוב, כי קר לי באזניים, ועוד אוזניות שפולטות רדיוהד
בסטריו, אי אפשר להתלונן על זה יותר מדי... אני יותר טוב
מהם??? אני בדיוק כמותם??? הסחרחורת לא חלפה עדיין ואני מחליט
שמומלץ להתקדם ולחשוב לעצמי שהם אלו שמתנשאים כי אחרת איך לא
שמו לב שאני כזה בן-אדם מקסים?

אני יוצא החוצה ברוח סערה, עם התיק על הגב (שאותו לא טרחתי
להוריד או לפתוח במהלך השיעור) ומשתחרר מהאזניות.
בוקר רענן ויפה מצטייר לו בחוץ. אנשים מנשקים אחד את השני
ומברכים לשלום. מחליקים ידיים, צוחקים, מחייכים. "ערסים" אני
חושב לעצמי ומתקדם הלאה. הבאים בתור מגיעים אנשי המחששה. אותם
הכי קשה לי להבין. 8 ומשהו בבוקר, סיגרייה?
"לא אין לי, אני לא מעשן" אני אומר לשמן אחד שמבקש אש וחושב
באירוניה שזה אותו משפט שאמרתי לאבא שלי ושניהם לא מאמינים לי
באותה מידה.

בצד ימין פזורים כל מיני ילדים שמחפשים את עצמם. אני מסתכל על
אחד שקודם מזווית העין נראה לי כמו קולב או סתם מטלה
לפירסינגים וחושב שלו בטח יהיה נורא קשה למצוא את עצמו כי הוא
מלא חורים. לידו יושבת אחת שלבשה בבוקר המון חורים וקצת ג'ינס
מעל האולסטאר, כנראה חברה שלו. הוא מצביע בחיוך על נקודה בסנטר
ומסמן שכאן הולך לבוא התכשיט הבא, היא בתגובה מחייכת ומלקקת לו
את הפנינה בלשון. "עלוב", אני חושב לעצמי ומפנה את מבטי. מקבץ
פריחות שקופאות מקור ומחבקות אחת את השנייה תופסות את עיניי.
אוקיי, נניח וחשבתן שהיום הולך להיות חם, מה גורם לכן לחשוב
שחולצה ומכנס "מפוקס ילדים" יהיו הלבוש המתאים לצאת איתו
מהבית? (לא חשוב לאן).

המיקום, החלטתי, הוא הבעייה. דתיים מקדימה, חילונים באמצע,
מעשנים מימין, עצלנים משמאל, סתם אנשים בלי חיים מאחורה על
ספסל, ערסים, פריחות, פריקים, יעני-פריקים, סטייליסטים, מעצבי
אופנה לעתיד, נהגי מונית לעתיד, מקימי חברת סטארט-אפ ובעלי
תואר ראשון מוקדם מהרגיל. אי אפשר ככה! פשוט אי אפשר! התחלקנו
לכל-כך הרבה קבוצות, חלקם מחולקות בין עצמן לקבוצות קטנות יותר
שמפולגות לחלקים קטנים יותר וכן הלאה וכן הלאה. כמה אפשר???

ההוא, ההוא עם הסמל של "אנרכיה" על התיק, לאן הוא שייך? והזה
עם הראסטות? וזאת עם ה-19 אינץ' פלטפורמה? וזה עם ה"חי"?
קצת הגזמנו, לא? ואני? לאן אני משתייך בתוך כל זה? עזבו, אני
לא ניתן לסיווג, בכל-זאת לא פשוט להיות מושלם. חשבתי לעצמי...

כיוונתי ת'שעון מעורר חצי שעה לפני המתוכנן, כדי שאוכל ללחוץ
על ה"עוד 5 דקות" הזה כמו שאני אוהב.
ואת? לאן את שייכת? (אליי?). בבוקר השלכתי את יד ימין לצד של
המיטה. כרגיל לא היית שם, בת זונה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/2/02 15:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אזולאי אזולאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה