היא בכתה. היא ישבה שכבה על המיטה, החזיקה את שפופרת הטלפון
ביד, ליד האוזן, אבל קצת רחוק ובכתה. היא רצתה לא להיות שם.
היא רצתה לא להיות בכלל. ובכתה ובכתה ובכתה.
לב שבור הוא מושג. אצלה זו הייתה המציאות. וכל כך כאב לה. היא
רצתה לתלוש אותו ממקומו, שלא יכאב יותר. היא הבטיחה לא לאהוב
יותר. וידעה תוך כדי הבטחה, איזו שטות זו, ושהיא לא תוכל לעמוד
בה.
והוא, מהצד השני, כאב לו כל כך. כאב לו לא להיות מסוגל לטפל
בחולי שלה, בכאב שלה. הוא לא גרם לו, ולא יכול היה לתקן אותו.
ככה זה עם ידידים. מקבלים את כל החרא שמשאירים החברים לשעבר,
צריכים לטפל, ללטף, להיות שם עבורה, לתקן, לנסות לתקן.
כאב לו לשמוע אותה בוכה, ולה, לה פשוט כאב.
אני לא שולטת בזה, אתה מבין... לא שולטת בכלום. זה פשוט קיים.
הרגש הזה כל כך חזק. הגעגוע הזה, הבור הזה שקיים לי במקום
חיים.
לא מסוגלת יותר ועצרה את שטף הדיבור בשביל לבכות שוב. כאב לו.
אבל לה יותר.
הוא לא ידע מה לעשות איתה.
אני בא אליך. לא - אל תבוא. אני רוצה להיות לבד. רוצה אותו.
כאב לו לשמוע את זה.
הוא אהב אותה. לא אהבה של ממש. אבל, פעם, מזמן, הוא אהב אותה.
והיא לא אותו. הוא לא ידע למה. היא ידעה. היא פשוט לא נמשכה
אליו. אחרת היתה מתחתנת איתו. הם הסתדרו נהדר, היא אהבה אותו,
הוא היה חכם, אינטיליגנט שכזה, מצחיק, אוהב, ועוד המון דברים,
אבל היא לא נמשכה אליו. אין מה לעשות.
היא ידעה שכואב לו לשמוע אותה, אבל היתה מרוכזת מדי בכאב שלה.
חכה רגע, ביקשה, והוא שמע אותה עונה לשיחה מהנייד. אחר כך לא
שמע כלום.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . הוא כבר התחיל קצת לדאוג.
בכל זאת... הוא חיכה כבר מספר דקות שלמות, ובטלפון, זה עידן
ועידנים.
מיכל? הוא קרא לה, אבל היא לא הגיבה. הוא ניתק. ותחושה מעיקה
עלתה לה במעלה גרונו. הוא הקיא. ואפילו לא היה לו מה. הוא הקיא
מיצי קיבה. וזה צרב לו בגרון, וזה היה לו מגעיל בפה. הוא הלך
לצחצח שיניים ולהתקלח.
בעודו במקלחת, לקראת הסוף, וזו הייתה מקלחת ארוכה, נשמע צלצול
פעמון בדלת.
השותפה פתחה את הדלת. ורגע לאחר מכן, על דלת המקלחת הייתה
דפיקה דומה. אבי? מי זה? הוא התעניין לדעת, היה לו מוזר, מי
יגיע אליו עכשיו, הוא היה טרוד בעייני מיכל, וחשב שאולי זו היא
מיכל? לא, זו גלית. מי זו מיכל? גלית... היי. מיכל זו ידידה.
אפשר להכנס? כנסי. הוא הוריד את שאריות הסבון, וחפף את ראשו
עכשיו. עיניו היו עצומות, שלא ישרוף לו.
גלית נכנסה לחדר, וזה קצת ריגש אותו, לדעת שיש בחורה בחדר,
והוא ככה, ערום. אבל יש וילון, היא לא רואה כלום. הוא חשב קצת
שוב על מיכל, ועל הניתוק המוזר, אבל... הוא קיווה שהיא בסדר.
גלית דיברה אליו, והוא לא ממש שמע אותה, כי הראש היה מתחת
למים. מה? שאלתי, למה אתה מתקלח עם השעון עליך. היא חזרה על
מלותיה.
הוא פתח את העינים מהר מהר, וכמובן, שצרב לו, הוא עצם אותן
חזרה, אבל הספיק לראות, שהיא איתו בתוך האמבטיה, יושבת עם
בגדים, על הגדה. והוא - הוא ערום.
הבכתי אותך?
קצת. הוא החליט להיות כנה. וסובב אליה את הגב, כדי שלא תראה מה
עוד היא עשתה לו. רוצה שאסבן לך את הגב? הייתי רוצה יותר. הוא
רמז. היא לא הגיבה. לקחה את הסבון והתחילה בתנועות מעגליות,
לצייר לו על הגב בעזרת קצף לבן שהפיק הסבון. היה לו נעים.
באיזשהו שלב, הסבון נפל על רצפה האמבט. הוא חייך לעצמו, נזכר
בכל הסרטים שהסבון נופל במקלחות בכלא, ואיך כולם מחכים לראות
מי יתכופף לעברו, ושמח שהיא בת. הסבון נשאר על הרצפה, והידיים
שלה, נגעו בו. בגב. היה לו נעים. הוא עצם עיניים, ונשען קדימה,
קצת, מחזיק את עצמו בעזרת הידיים, נשען על הקיר, המים עליו,
ועליה, מרטיבים את בגדיה, הוא דמיין זאת, ו... לא היה לו נעים
שתראה אותו, במצב הזה.
היא המשיכה לסבן אותו, עוברת לכתפים, לזרועותיו, מודדת את
שריריו תוך כדי סיבון, נצמדת קצת, ומסבנת את הבטן, ככה מאחור,
הוא עצר אותה. העביר את הזרם למים קרים קרים, היא פלטה צעקה
קטנה של הפתעה, הוא ביקש ממנה שתעביר לו את המגבת.
היא נאותה לבקשתו.
הוא עטף את עצמו, מבלי להתנגב, ויצא לעבר החדר.
כשהיא אחריו.
הוא התבונן בה, כולה רטובה כמו כלבלב טועה בגשם, ולא היה לו לב
לבקש ממנה לחכות לו מחוץ לחדר.
היא נכנסה לחדר איתו. כלבלב סקסי, עם שדיים עם פטמות זקורות,
וחולצה רטובה וצמודה...
מה קרה? מה קרה שמה? הוא החליט שאין לו כוח להתחכמויות.
הוא נישק אותה בלהט, נותן למגבת להשתמט ממתניו. יש גבול ליכולת
שלו לסבול.
אך הוא שוב עצר, רגע לפני, כמעט אוכל את עצמו על כך, ידע שיכאב
לו פיזית אח"כ, אבל לא היה מסוגל. היא ידידה. חברה טובה. ולא
עושים דברים כאלו עם חברים טובים.
היא כבר הייתה מבולבלת לגמרי, מבולבלת וחרמנית, ולא הבינה מה
קורה.
מה קרה שבאת. הוא השיב על שאלתה הקודמת.
היא שתקה. התקרבה אליו, כשהיא מתבוננת בו במין מבט כזה מלמטה,
תפסה אותו מהאוזניים, ודחפה את הלשון שלה עמוק עמוק לתוך הפה
שלו, תוך כדי הידוק גופותיהם. זה היה כבר יותר מדי עבורו. הוא
הצמיד אותה אליו, ואחר כך הדף אותה אחורה, לא הבין מה קורה שם.
גלית!! עצרי רגע. היא התיישבה לו על קצה המיטה, מרטיבה לו את
הסדינים, מורידה אט אט את החולצה הרטובה. גלית, מה את עושה?
אני לא רוצה להתקרר. היא סיננה מבעד לשיניה. הייתה לה חזיה
ורודה. והיה לה חזה יפה. לא מדהים, אבל יפה. הוא נזכר לרגע
במיכל, וכל המיניות שלו יצאה ממנו כמו אויר מבלון חופשי,
ובאותו הרגע צלצל הטלפון.
גלית חטפה את השפופרת הלו? מי זאת??! מיכל... לא, הוא עסוק
כרגע. מה הוא עושה? מתכוון להזדיין איתי - זה מה שהוא עושה,
הוא יורד לי עכשיו, אז הוא לא יכול לדבר. גלית - די!! הוא צעק
עליה, וחטף לה את השפופרת מהיד.
מי זאת? מיכל שאלה אותו בחצי פליאה חצי גועל ועוד סקרנות שלמה.
זאת גלית. מה קרה קודם? אה, היא צחקקה. הוא צלצל. איזה מתוק,
הוא צלצל אלי, הוא התגעגע נורא, ורצה שנחזור. היה לו יותר קר
מהמקלחת הקרה. היא התחילה לפטפט על הוא אמר ככה, ואמר ככה,
והוא לא ממש הקשיב. הוא ראה שגלית יושבת לו שם בקצה המיטה, וקר
לה, והיא רטובה, והיא בלי חולצה, והיא עם חזיה ורודה, וקר לה,
והיא בוכה. מכונסת בתוך עצמה, והשיער הקצר שלה, נתלה חוטים
חוטים ברונטים עד אורך האוזניים, והיא היתה מקסימה לרגע, והיא
בכתה, והיא היתה כל כך קטנה, הוא הניח את השפופרת על המיטה,
מבלי לסגור כלום, ניגש אליה מאחור, אחז את כתפיה הרוטטות,
ונישק נשיקות קטנות קטנטנות את הלחי הרטובה שלה. לחי שמאל, זאת
עם הגומה, והרגיש איך זו התקשתה לו מתחת לשפתיים - היא חייכה.
הוא סובב אותה אליה, וחיבק אותה. היא חיבקה אותו חזרה. כל כך
קטנה.
הוא לא הבין מה קרה לה באותו היום. אף פעם לא סיפרה לו. הם לא
שכבו, הם רק נשכבו לישון ככה, מחובקים וקרובים קרובים. וגם זה
היה חד פעמי. היא בכל זאת, חברה טובה. עם חברות טובות לא ישנים
מחובקים קרובים קרובים כל לילה.
פשוט, גליתי הייתה צריכה אותו, את קירבתו באותו היום. הוא לא
ידע למה. היא לא סיפרה לו. החבר של מיכל שוב עזב אותה, והיא
שוב בכתה לו. אבל, כבר פחות היה לו איכפת, הוא ידע שהיא הביאה
את זה על עצמה, היא הפכה את עצמה לסמרטוט, שחזר למגב בכל פעם
שרמז שאולי יש סיכוי שינגבו רצפות עוד פעם יחד. גלית לעומת
זאת, הפכה להיות החברה הכי טובה שלו. הוא סיפר לה הכל, והיא
סיפרה לו הכל, חוץ ממה שקרה באותו היום.