לילה בבית חולים

הלילה שמגיע שולח אצבעות פחדים ארוכות, קרות, מגששות
אל מיטתי.
גופי שוכב קפוא בלי נוע,
לבי כה מכווץ, פועם ומחפש מרגוע
ואני מתחילה, בזהירות בזהירות,
לטוות סביבי פקעת, לאט ובסבלנות.
אני שולחת אצבעות חמות,
לתפוס בקצה חוט של זכרונות
וצובעת אותו בצבעים אהובים
של שמש זורחת ושמים כחולים.
מעטרת אותו במגוון של קולות,
של גלים, של צחוקים וקטעי מנגינות
ואורגת הפקעת, עוטפת גופי
וחורזת, שוזרת בה, את כל היקר ללבי.
זיכרון מגע ידו המרגיע, החם האוהב,
של האיש שאיתי, בי מרחיב את הלב.
חיוכי ילדי משתקפים בדמעות,
מאירים את הפקעת כמנורות זוהרות.
ואצבעות הלילה וכל הפחדים נסוגים גם הפעם, כועסים, מובסים.
ואני מביטה בהם ממבטח הפקעת ומחייכת שוב, חיוך של מנצחת.
הבוקר מגיע, ברכה, חיוך של אחות, כוס קפה וסיגריה, דקות
שלוות.
ובכל זאת מתגלגלת לה דמעת חשש, האם יהיה בי גם הלילה כוח לטוות
הפקעת מחדש?