[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל נור
/
פגישה אחת

"נורא השתנית", אמרתי לה כשראיתי אותה ברחוב לפני כמה ימים.
"כמעט שלא זיהיתי אותך". והיא הביטה בי במבט שואל. "אני?" שאלה
לבסוף. "מדוע את חושבת כך?" ניסיתי לסדר את מחשבותי, לשים את
האצבע על תחושת השינוי שאפפה אותי מיד כשראיתיה. "אולי זה
השיזוף, וגם רזית קצת", עניתי לבסוף בקול רפה. ושתינו ידעת שלא
זו הסיבה. היא הייתה אפופה אוויר אחר, לא מוכר.

"כמעט שכחתי", אמרה לפתע. "עברתי לגור בנחלאות, הוא התעקש
שנעבור לדירה מרווחת יותר. נורא יפה שם, את חייבת לבוא לבקר".
ואז פתאום ידעתי מה היה השינוי, היא לא שלי יותר. והמחשבה שקעה
בבטני כעופרת. היא "שלו", שייכת לעולם אחר, שלי אין בו עוד
חלק. המשכתי להביט בה בדממה והיא השפילה את מבטה.

"גם את השתנית", אמרה והושיטה את ידה לגעת בשערי. התרחקתי מעט,
לא רוצה במגעה. "שינית את הצבע של השיער נכון? קצת יותר כהה.
יפה לך". ידה נותרה תלויה באוויר לידי וצנחה. כבדה. "תודה",
הפטרתי בשפה רפה. "מזמן רציתי לשנות. את הרי יודעת". דיברנו על
כך אז, כשעמדנו בסופר-פארם מול מדף צבעי השיער, ביום שהלכנו
לחפש ערכה לבדיקת הריון כי חשבנו שאולי הצלחנו. כמה מאושרות
היינו אז.

"את זוכרת..." התחלתי לשאול ונדמתי, לא מסוגלת להזכיר לה את
היום ההוא, לא מעיזה להיישיר אליה מבט, שלא תדע. שלא יסגירו
עיניי את שפי סרב לומר. "זוכרת מה?" שאלה, מנסה לתפוס את מבטי.
כל גופה היה דרוך וראיתי אותה נעה בחוסר נוחות, נבוכה. פעם היה
לנו כל כך נוח ביחד ועכשיו, עכשיו אפילו להיישיר מבט איננו
יכולות. "לא משנה", אמרתי.

"כן", אמרה לפתע. "זוכרת, אבל לא רוצה להכאיב לך יותר משכבר
כואב. כאבת מספיק". כן, בזה את ללא ספק צודקת. חשבתי במרירות.
כאבתי מספיק. ואת? מה איתך האינך כואבת את חסרוני כשאת
בזרועותיו? "כן", עניתי לבסוף. "כאבתי מספיק". השפלתי שוב את
מבטי. מביטה על ידייך התלויות ברפיון לצד גופך. הידיים הללו,
עם האצבעות הארוכות שהיו מטיילות על פני ברוך. מציירות מחדש את
תווי פני. הידיים שעזרו לי לשאת את תרומת הזרע ביראת קודש.
הידיים שחיבקו אותי ומחו את דמעותיי כשגילינו ש... סחרחורת
תקפה אותי פתאום.

"אולי נשב באיזה מקום?" שאלה פתאום. "את נראית לי קצת חיוורת".
רציתי ללכת משם, שלא תראה בהשפלתי, אבל הלכתי אחריה. תמיד
הולכת אחריה. היא אחזה בזרועי, תומכת בי וברגלי שנדמו פתאום
חסרות כוח. "בואי, נלך לבית הקפה שלנו", אמרה לבסוף. לא היה לי
כוח לסרב. הגענו והתיישבנו בשולחן הפינתי. זה שממנו ניתן
להשקיף בשקט על העוברים ושבים במדרחוב רואות ולא נראות. היא
סימנה למלצרית וזו ניגשה אלינו. "מה תשתו?". "בשבילי קפה הפוך
חלש", אמרה. "את רוצה קפה או שוקו חם?" שאלה אותי. "שוקו",
הפטרתי. "מנסה להימנע מקפאין". המלצרית התרחקה והדממה שבה
לשולחננו. מעיקה.

התבוננתי בידיה המשחקות בעצבנות בשקיות הסוכר שהיו מונחות על
השולחן. "חשבתי", אמרה. "הכל בסדר?" שינתה לפתע את הנושא. "למה
את שואלת?" עניתי כמתגוננת, חרדה משאלותיה, מקרבתה. "כי את
נראית לי קצת מרוחקת". אמרה. "כאילו את לא ממש כאן. את לא רוצה
שנדבר?" שאלה. בטון מתגונן וחזרה לשחק בשקיות הסוכר. "רוצה".
עניתי חלושות. נאבקת ברצוני העז לאחוז בידיה שעל השולחן.

המלצרית הביאה את המשקאות שלנו והניחה אותם על השולחן. בשקט
שהשתרר בינינו נשמעו רק קולות קרקוש הצלחות והכפיות. "תרצו
אולי גם עוגה?" שאלה אותנו. "לא תודה", עניתי. והמלצרית הלכה
לה. התחלתי בוחשת את המשקה המהביל. נוטלת את הכוס בידי ומקרבת
אותה לשפתי. "חם", אמרתי ונשפתי מעט על המשקה הלוהט לקררו.
"תמיד נדהמתי מיכולתך לשתות את השוקו חם כל כך", אמרה וקולה
מהול בפליאה ורוך. עצמתי את עיניי כדי להסתיר את הגעגוע שעלה
בי פתאום. שותה בריכוז את המשקה הלוהט והמתוק.

"אני דווקא שמחה שנפגשנו היום", שברה את הדממה. "יש לי משהו
לספר לך". משהו בקולה גרם לי להיישיר מבט. הבטתי בה דומם מעבר
לספל המשקה, היא השפילה את עיניה, בוחשת את הקפה שלה בעצבנות.
"נו, ספרי", אמרתי. "אני רואה שקשה לך, קחי הרבה אוויר, אני
ילדה גדולה ואני יכולה לשמוע הכל". כבר כשאמרתי את המילים
התחרטתי עליהן. שהרי היה זה שקר ושתינו ידענו זאת. לא יכולתי
לשמוע הכל כשזה נגע לה. המילים עמדו בינינו, חלולות. ואני
הצטערתי על שאינני יכולה לאסוף אותן אלי, כאילו לא היו.

"אולי עדיף שלא", אמרה. "לא רוצה לפגוע". משהו בקולה אמר לי
שהיא צודקת, שאינני רוצה לדעת, אולם המתח גבר על ההגיון.
"תגידי וזהו", אמרתי קצרות. "אני מקשיבה". הבטתי בה בדריכות.
"את צודקת, במילא עוד מעט כולם ידעו", חילצה לבסוף את המילים.
ראיתי איך כל מילה עולה לה במאמץ. ואז הוסיפה "באמת השתניתי".
הבטתי בה במבט שואל, כל גופי זעק, רק שלא תגיד את מה שאני
חושבת, רק שלא תגיד, רק שלא... היא לקחה הרבה אוויר וירתה לפתע
"בקיץ אני אהיה אמא".  וכך במשפט בודד החריבה את עולמי
בשלישית.

כל הזיכרונות הציפו אותי. איך חיכינו לו, לילדנו, אורגות
חלומות. מנסות פעם אחר פעם. ולבסוף מצליחות. ואז ההריון הזה,
היקר, שצמח בתוכי. והכאב הנורא שבא אח"כ. הבכי. הבטתי אליה
הלומת כאב. "אמא, מתי?" הצלחתי לחלץ לבסוף את המילים הכואבות
מפי. "באוגוסט". יום ההולדת שלה, חשבתי, ביום ההולדת שלה. "מזל
טוב", אמרתי לבסוף, מנסה למחוק מקולי את המרירות הגואה. "אני
נורא שמחה בשבילך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני סובל מאהבה
נכזבת לעצמי




זוזו לסטרי
מראיין את עצמו
ברדיו במה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/02 5:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל נור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה