כשאמא אמרה לי "זאת הפעם האחרונה" ידעתי שהיא צודקת. כמה פעמים
אפשר לומר לי ואח"כ להתאכזב. לקוות, לרצות ולדעת שאי אפשר
יותר. כמה אפשר לדאוג. אז הנהנתי בראשי בהסכמה.

"מבטיחה, ואת יודעת שלא מפירה הבטחות".

אמא רק הביטה בי במבט הזה, שיש רק לאימהות. ובתוך עיניה ראיתי
שהיא יודעת שזה יקרה שוב. וראיתי שהיא רואה שאני רואה. מין
מעגל כזה, ריקוד ששתינו משחקות כבר שנים.

"את בסדר?".

"בוודאי" שיקרתי במצח  נחושה "רק קצת עייפה, זה הכל".

הצלבתי את אצבעותיי ביד שהייתה מונחת ברישול בתוך כיס המעיל.
שונאת לשקר. אבל כשאני מבטיחה לה, באותו רגע אני באמת מתכוונת.
ואז מגיע הכאב הזה, ואני מנסה, באמת שמנסה, אבל אין בי כוח
יותר.

ישבנו בשתיקה והמשכנו למרוח את המרגרינה על הטוסט, מתמכרות
לציוץ הציפורים ולקרני השמש המלטפות, שבת בבוקר על המרפסת
האחורית.

"את רוצה ריבה?"

"יש ריבת שזיפים?"

"לא, אבל הכנתי ריבת תותים".

"חשבתי שאת לא אוהבת ריבת תותים".

"אני לא אוהבת, אבל אבא שלך הביא כל כך הרבה תותים, וחבל
לזרוק".

הנהנתי בראשי.

"אז מתי את נוסעת?"

"מיד אחרי המבחן, אני אעבוד קצת, וברגע שיהיה לי מספיק כסף אני
נוסעת".

ראיתי אותה מושיטה את ידה אל הסיגריות, לא מתאפקת. מדליקה את
הסיגריה ושואפת את העשן בשתיקה.

"את מוכנה להביא לי מאפרה?"

קמתי בשתיקה והבאתי אחת מהמטבח. אכלתי את הטוסט והתבוננתי בה
מוקפת ענן של עשן. רוח הבוקר העיפה את העשן לכיווני.

"תחליפי יד בבקשה, העשן מפריע לי"

היא החליפה ידיים, אבל אחרי כמה שאיפות חזרה הסיגריה שוב לאותה
היד. שנים של הרגל. תנועותיה העצבניות היו היחידות שהסגירו את
הסערה שהתחוללה בתוכה. הסבתי את עיניי, מרחיקה את כאבה
מחשבותיי.

"תמיד ידעתי שתיסעי בסוף, קיוויתי שלא. אבל ידעתי. מה יש לך
לחפש שם, בקצה העולם?"

"צריכה מרחק, וחוצמזה זאת הזדמנות מקצועית מצוינת, את צריכה
לשמוח".

"קיוויתי שאזכה לראות את הנכדים שלי גדלים".

"אני אחזור, זה רק לשנתיים".

"נו טוב, במילא השלמתי עם זה שכבר לא יהיו לי נכדים, לא מאז
שסיפרת לי ש...."

"יהיו נכדים" אמרתי בעקשנות.

"זה אולי לא יהיה פשוט כמו שחשבת, אבל יהיו לי ילדים בסוף".

"תמיד רציתי נכדים, אבל אתן לוקחות את הזמן שלכן, את ואחותך,
ואני לא נעשית צעירה יותר. ועכשיו את.... כבר התחלתי להכין את
כולם מסביב לכך שהכלבות הן הנכדות היחידות שיהיו לי".

זה כאב, ההשלמה הזאת שלה.

"אני אחזור".

"כן, את תחזרי" אמרה אחרי כהד וראיתי את חוסר האמון בפניה.
"בעצם, תמיד את רחוקה, אבל עכשיו יפריד בינינו גם אוקיינוס".

והרגשתי שוב את המרחק שהיה בינינו תמיד מתרחב, הופך לים
אינסופי של אכזבות. אף פעם לא הצלחתי להיות הילדה שלה, זאת
שחלמה עליה מתמיד. זאת שידעה את שמה עוד כשהיית ילדה ששיחקה
בבובות.

"ואת כל כך מוכשרת, לא חבל?"

"את לא שמחה שאני מאושרת?"

תמיד חשבתי שאיתה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

"איתך, דווקא כשאת נראית מאושרת, דווקא אז אני יודעת שצריכה
לדאוג..."

ידעתי שהיא צודקת. לפעמים אימהות מרגישות, לפחות את זה אני לא
יכולה לקחת ממנה.

"אני באמת בסדר" שיקרתי שוב.

"כן, באמת" אמרה וכיבתה את הסיגריה

"אני הולכת לשחק קצת במחשב, תפני את הכלים?"

"כן", עניתי.

והיא הלכה לה.

שוב נשארתי לבד.