כעבור זמן קצר זה נגמר,וחזרתי למכונית שלי שחנתה מול הים שהיה
כחול כחול באותו יום.למרות שהיה חורף,שמש שהייתה בתחילה נחמדה
ומהר מאוד נהפכה לקרירה ועוקצנית זרחה בשמיים, ולא היו בכלל
גלים בים.הוא היה מאוד רגוע. אבל אני לא הייתי.

ישבתי במכונית וראיתי חבורה של בחורים רצים על החוף במסגרת
אימונים כלשהם. לפני צבא או בצבא?לא היה לי מושג. הם נראו
צעירים וצחקו קצת, כשהמדריכה צעקה להם שאם הם עוצרים, היא
תהרוג אותם. זה נראה לי קצת אכזרי להגיד לאנשים בצבא(או לפני
צבא)שאם הם יעצרו יהרגו אותם. הומור קצת מקאברי, כמו המורה
שאמרה "נו,שימו גז" לתלמידים שהתמהמהו בביתני אושוויץ. אבל לא
נראה לי ששתיהן שמו לב לזה.

כשאכלתי שאריות של בייגלה משקית בתוך האוטו, חשבתי לעצמי אם הם
רואים אותי, ואם כן מה הם חושבים. אולי הם חושבים שהלוואי שהם
היו במקומי עכשיו בתוך האוטו ולא בחוץ ברוח עם
המדריכה(המפקדת?)שצועקת כל הזמן. אולי הם רצו שגם אני אבוא
לרוץ שם,כמוהם. אבל אני מאוד לא אוהבת לרוץ.אני די שונאת את
זה, כי הגרון מתייבש לי והרגליים רועדות וצידי הגוף מתעוותים
מכאב וגם הגב מראה סימני מצוקה. זה מאוד כואב לי,וקשה לי
כשכואב.

אז ישבתי במכונית עם הראש בתוך הידיים וחשבתי על איך שאני
מצליחה להרחיק ממני אנשים כל הזמן. זה סוג כזה של כשרון, אבל
מהכישרונות המאוד לא נחמדים שאתה מאוד מקווה שלא נולדת איתם.
נדמה לי שאני לא יכולה לתת לאנשים מה שהם רוצים לקבל, וגם בקשר
למה שהם רוצים לקבל אני לא כל כך בטוחה. כשאני מדברת עם אנשים
תמיד נדמה לי שהם משתעממים נורא מהר,מהנהנים בראשם או
שותקים.פעם ניסיתי להתאמץ כדי שיהיה להם קצת יותר מעניין, אבל
זה נראה לי לא נכון להתאמץ כדי להיות משהו שאתה בעצם לא. וכמו
שאני אני ככה ואין מה לעשות.
לפעמים הכרתי אנשים שחשבו שיש מה לעשות, וניסו קצת לגרום לי
להיות קצת יותר נורמלית, אבל אף אחד מהם לא הצליח. גם לא
ביקשתי מהם, ואני חושבת שהם קצת ניסו להפוך אותי למשהו דומה
להם. אמרתי להם שאני זה ככה,אבל אני לא חושבת שזה שכנע אותם.
הם היו בטוחים שאני זה גם יכול להיות אחרת.

הוצאתי את ראשי מידיי כדי שאוכל למצוא את חור ההתנעה.המכונית
הייתה חדשה וגדולה והתניעה מאוד מהר, והתחלתי לנסוע.
הכל זרם מאוד חלק על הכביש וחשבתי למה זה לא ככה בחיים.
כשהייתי קטנה חשבתי שיהיה לי חבר,וכשגדלתי יותר חשבתי שאני
אמצא מישהו שיאהב אותי. עכשיו אני רק רוצה מישהו לאהוב, רק
לחוש תחושה מרטיטה זורמת בעורקי, מדגדגת בקצות אצבעותיי והופכת
את תודעתי לצלולה ובהירה. לאחר מכן תבוא הנפילה הבלתי נמנעת
והכאב החד המפלח את הגוף, וחוסר התחושה וערפול ההכרה והתודעה.
אבל לפחות לתקופה קצרה תקווה קטנה תנבוט עמוק בליבי ותמלא את
גופי בסם אשליה מתוק-מריר,תקטע את הרצף האפרורי והעגום שחיי
נתונים בו.

מעבר לעיקול בכביש ראיתי כבר את הבית. כשנעלתי את האוטו ואחזתי
את המפתחות באגרוף הם שרטו את כף ידי. פלטתי מפי זעקה. זה מאוד
כאב לי,וקשה לי כשכואב.