פגשתי אותה אתמול בלילה אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו. היא הייתה
אומללה. השיער שלה היה מחומצן, בניסיון להסתיר את הצבע האמיתי
שלו, בדיוק כמו המצח הנוקשה שלה שניסה להסתיר את חוסר האושר
שלה. היא הייתה צריכה לדבר, אז יצאנו לסיבוב. בזמן שאני חשבתי
על העתיד, התיכון שממשמש ובא, היא חשבה על העבר, הבית שהיא לא
מזמן עזבה. ואז היא התחילה לדבר. היא סיפרה לי על האהבה
שלה-ואני ראיתי מערכת יחסים תלותית עם גבר דומיננטי היא סיפרה
לי על הסמים ואני ראיתי שהם הבריחה שלה.  היא סיפרה לי על
המטרות שלה וכל מה שאני ראיתי היו חלומות חומריים ובלתי
מציאותיים.היא אמרה לי שהיא צריכה חברה ואני ראיתי בזה תקווה,
בגלל שלפחות את זה יכולתי להציע לה.
נפגשנו בכיתה א. לה הייתה חסרה שן, ולי היו חסרים החברים שלי.
בדיוק עברתי מהחצי השני של העולם רק כדי למצוא נדנדות מתכת
קרות ופרצופים סקרניים מחוץ לבית שלי. שאלתי אותה אם אני יכולה
להעיף מבט בחוברת "אלפי" שלה, למרות שגם ככה לא ידעתי מה כתוב
בה, היא הסכימה, למרות שהיא אף פעם לא אהבה להתחלק. אולי שתינו
בסך הכל חיפשנו חיוך מבין. ובסופו של דבר גם מצאנו אותו. שתינו
מצאנו מישהי לצחקק איתה בלילה, מישהי להתחלק איתה בכוס שוקו חם
כשיורד מבול בחוץ וכשאין ביצפר להיות אחת עם השניה.
בקיץ, בבריכה, נעקצתי ע"י דבורה. היא החזיקה לי את היד ואמרה
לי שהיא כאן ושזה בסדר לבכות-אז בכיתי. בסתיו, ערמנו ערימות של
עלי שלכת וקפצנו פנימה בתורות, לא פחדנו כי ידענו שהמצע
הססגוני הזה יבלום את הנפילה שלנו.
רק עכשיו, היא נפלה ולא היה אף אחד שיבלום את הנפילה שלה. לא
דיברנו במשך חודשים, ולא ראינו אחת את השניה כבר שנים. אני
עברתי עיר והיא עזבה את הבית. החוויות שלנו נחוו במרחקים
עצומים זו מזו, דבר שהרחיק אותנו אחת מהשניה הרבה יותר מאשר
המרחק. דרך המילים שהיא אמרה הייתי מנותקת, אבל בעזרת מבט אחד
אל תוך העיניים שלה יכולתי להרגיש את הכאב שהיא חווה. היא
הייתה צריכה תמיכה במסע הזה לחיפוש הכוח הפנימי וכדי להתחיל
מחדש. היא נזקקה לחברות שלי עכשיו יותר מתמיד. אז תפסתי לה את
היד ואמרתי לה שאני כאן, ושזה בסדר לבכות, והיא בכתה.