16.8.2003

יומני היקר,
אני כל כך נרגשת עכשיו, אני מרגישה ממש באקסטזה. קראתי בעיתון
שמחר מגיע לישראל הספר השביעי והאחרון בסדרת "הארי פוטר". זמן
כה רב המתנתי לראות את המילים האלה, והנה הן, שחור על גבי לבן:
"הארי פוטר ומרד הסוהרסנים" מגיע מחר לארץ.
כבר תכננתי הכל. מחר אני אקום בתשע בבוקר, למרות שזה חופש,
וארוץ לסטימצקי לקנות את הספר לפני שיאזל. ייתכן שהוא יהיה קצת
יקר, אבל כסף לא מהווה בעיה. בשביל מה עבדתי כל החופש אם לא
למען המטרה המקודשת?
אני אמשיך לעבוד עוד זמן רב ולהרוויח עוד כסף. סיימתי י"ב לפני
חודש וחצי, ובגלל שאני צעירה יחסית אני מתגייסת לצה"ל רק
בינואר, כך שיש לי זמן חופשי בשפע.
אוף, אני כל כך מתרגשת!
אני רוצה שיהיה כבר מחר. אני מניחה שאני אבלה את שארית היום
בפורום של הארי פוטר ואנהל דיונים ארוכים ומייגעים בסגנון:
"היום הגורלי מגיע מחר! הייתם מאמינים?" או אפילו: "סקר- איך
יסתיים הספר השביעי?"
אני לא מצליחה להסביר את המשיכה שלי לספר. רבים לא מבינים
אותה. רבים לא מבינים אותי. מדוע נערה בת שבע-עשרה וחצי, כמעט
חיילת, שעברה שלושה חברים רציניים וכמה חוויות שמקוטלגות
כלא-לילדים, מתלהבת כל כך מספר ילדים?
אז זהו, שבשבילי זה לא ספר ילדים. בשבילי זה החיים. קראתי את
כל הספרים בסביבות העשר-עשרים פעמים, אני לא בטוחה לאיזה
כיוון. מזמן הפסקתי לספור.
כתבתי כל כך הרבה סיפורים שמבוססים עליו. ניהלתי אלפי דיונים
חסרי פואנטה עליו. הלוואי והוא היה אמיתי.
אני זוכרת את התחושה שלי כששמעתי ששלושת הספרים האחרונים ייצאו
ברווחי זמן קטנים יחסית. הייתי פשוט ברקיע השביעי. הרגשתי
כאילו אני לעולם לא אהיה עצובה. כמובן שזה התברר כלא-נכון, אבל
זה מה שהרגשתי ברגע ההוא. והיום הזה מגיע. היום שחיכיתי לו
כשנתיים וחצי, מאז אותו יום שבו התחלתי לקרוא את ספרי הארי
פוטר. זה היה יום הרה גורל.
אבל מה אני אעשה? מה יוותר לי בחיים כשלא יישאר ספר לצפות לו?
מילא, אני אחכה לסרטים שיבואו, שבעה במספר, כמו מספר הספרים.
עד כה היו שניים, ובקרוב השלישי ייצא לקולנוע.
היד שלי כבר מתחילה לרעוד מעצבנות, ואיני מסוגלת להמשיך
בכתיבה.
אני אכתוב מחר, אחרי שהספר השביעי יהיה בידי.

17.8.2003

יומני היקר,
היה לי היום יום מדהים! קמתי בתשע בבוקר, כמו שתכננתי. פקחתי
את העיניים בשניה שהשעון המעורר השמיע את צלצולו הטורדני,
זינקתי מהמיטה, זרקתי עלי כמה בגדים, תפסתי תיק וכסף, יצאתי
מהבית, ורצתי לסטימצקי.
אוקיי, לא בדיוק רצתי, קשה לרוץ עם סנדלי פלטפורמות, אבל הלכתי
מהר. תוך פחות מרבע שעה הגעתי לשם. כפי שצפיתי, תור ארוך מאוד
עמד שם, תור שמכיל את כל קשת הגילאים: מילדים בני שמונה, ועד
מבוגרים בני שישים. וגם אני הייתי שם. התמקמתי בסוף התור שיצא
מהחנות, כססתי ציפורניים בעצבנות, החזקתי אצבעות וקיוויתי
שיישאר ספר במלאי. התור התקדם במהירות, להפתעתי. הביאו עוד
מוכרת כתגבורת, ובכל דקה יצא מהחנות מישהו אוחז בספר השביעי.
כמעט ונתפתיתי לחטוף לאחד מהם את הספר ולברוח, אבל התאפקתי.
זה לקח עשרים דקות, עשרים דקות ארוכות, אבל זה הגיע.
"גם את רוצה את הארי פוטר?" המוכרת הממושקפת שאלה אותי בקול
צפצפני.
רציתי להגיד לה שאני רוצה אותו, אבל לצערי הרב הוא לא קיים
במציאות. הסתפקתי ב"כן", שילמתי מאה ועשר שקלים, קיבלתי ספר
עבה וכבד שכמעט הפיל אותי אל הרצפה, ויצאתי מהחנות.
עמדתי מחוץ לחנות ובחנתי את הספר. הצבעוניות שלו, הציורים
הסימטריים המוכרים... הלב שלי דפק בחוזקה. כמעט דפדפתי לסוף
הספר, אבל החזקתי את עצמי. אפילו לא בדקתי כמה עמודים יש שם
מחשש שאני אתפתה לקרוא את הסוף. לפי השמועה יש שם כאלף
עמודים.
אז רצתי הביתה. טוב, הלכתי מהר. קשה לרוץ עם סנדלים גבוהים ועם
ספר ששוקל בערך טון.
בבית מלמלתי "שלום" חטוף לאימא שלי, הסתגרתי בחדר עם צידה
שהכנתי יום קודם, ישבתי על הפוף האדום והגדול, ופתחתי את
הספר.
אין בי מילים שיתארו את ההרגשה כשקראתי בו. כבר בעשרים העמודים
הראשונים ידעתי שזה הספר הכי טוב עד כה. מכיוון שהוא האחרון,
הוא הספר הכי טוב בסדרה.
אז קראתי. העברתי עמוד, ועוד עמוד, ועוד עמוד. קראתי כל היום.
לא יצאתי מהחדר אפילו בשביל שירותים. התאפקתי, הייתה לי
ברירה?
דאגתי להרגיע את אימא שלי אתמול כדי שלא תדאג, והיא אכן הייתה
צייתנית למופת ולא הציקה לי.
אילו הספר היה בעברית, ודאי הייתי מסיימת אותו היום, אבל אני
לא יכולה לקרוא אלף עמודים באנגלית ביום. אני רק אנושית.
התחלתי להרגיש עייפה בסביבות שתים-עשרה. ארבע-עשרה שעות של
קריאה רצופה יכולות להתיש כהוגן. רציתי כל כך להמשיך, אבל
האותיות החלו לרקוד סלסה מול עיני, אז כיביתי את האור, נכנסתי
למיטה, ונזכרתי שלא כתבתי ביומן. הדלקתי את מנורת הלילה,
הוצאתי את היומן ממגירת השידה, וכתבתי.
עכשיו אני מסיימת, כי אני עייפה כפי שלא הייתי כבר הרבה זמן,
ואני רוצה כבר להתעורר ולהמשיך לקרוא מעמוד 637, העמוד בו
הפסקתי.
לילה טוב.

18.8.2003

יומני היקר,
אני... אני... אני תמיד אומרת שאין לי מילים לתאר, והפעם זה
באמת נכון. אולי עדיף שאני פשוט אספר מה קרה.
התעוררתי בשמונה בבוקר (מרצוני החופשי),ולדאבוני גיליתי שבדיוק
הגיעו אנשי המזגן להתקין בסלון את המזגן החדש. ניסיתי להמשיך
לקרוא, אבל הם עשו יותר מדי רעש.
לבשתי את השמלה הפרחונית שלי, זאת שאני אוהבת לקרוא לה "שמלת
הקיץ שלי", וירדתי למטה עם הספר ביד. עצרתי בדרך במאפיה לקנות
בורקס לארוחת בוקר, וכך צעדתי אל גן העיר.
בחרתי לי חלקת דשא קטנה ומוצלת, ושם התמקמתי. התיישבתי על
הדשא, הנחתי את הספר מולי, לקחתי ביס מהבורקס והתחלתי לקרוא.
לא נתתי דעתי לזמן. אני חושבת שישבתי שם כמה שעות, בגלל
שכשנתתי מנוחה קצרה לעיניים, שמתי לב שהשמש כבר גבוה במרומים.
מיהרתי להמשיך בקריאה. הגעתי לקטע שבו ג'יני עומדת לגלות להארי
מה היא מרגישה כלפיו (איך הוא עדיין לא יודע? טמבל. טמבל
חמוד....), כשלפתע ראיתי הבזק גדול, כמו ברק, ועצמתי את עיני
בבהלה.
אבל אין ברקים באמצע אוגוסט! אני יודעת, על זה בדיוק חשבתי
באותו רגע. פתחתי את עיני בזהירות, וראיתי עשן יוצא מהספר.
זרקתי אותו הצידה בהפתעה, והתחלתי להיכנס לפאניקה. רציתי לצרוח
"הספר נשרף!", אבל חוץ מכמה זקנים משועממים לא היה בגן העיר אף
אחד.
חזרתי להביט בספר, ואז קרה מחזה שגרם לעיני להיפער בתדהמה:
הספר החל לנוע לכיוון המרוחק ממני. הוא שט לו על גבי הדשא כמה
מטרים, ואז נעצר. העשן נעשה יותר ויותר סמיך, כשלפתע שוב נראה
הבזק גדול, ומישהו עמד ליד הספר. העשן התפזר, ועיניי דמעו.
שפשפתי את עיניי, ואז חזרתי להביט באיש שעמד מולי. זה לא היה
איש, זה היה נער בגילי. עלם-חמודות, ליתר דיוק.
היה לו שיער שחור פרוע, עיניים ירוקות בורקות שעליהן מגוננים
זוג משקפיים שחורים ועגולים (תזכורת לעצמי- לקחת אותו
לאופטיקנה, דחוף), וצלקת על המצח בצורת ברק.
צלקת???
הבטתי לו בעיניים, ושאלתי בשקט. "הארי פוטר?"
הוא החזיר לי מבט חשדן וצמצם את עיניו. "כן. ואת?" שאל באנגלית
עם מבטא בריטי כבד.
אמרתי לו את שמי.
"שם מוזר," אמר לי.
"זה שם ישראלי," אמרתי באנגלית. "אתה בישראל."
"איך הגעתי לישראל?" הוא שאל בתדהמה, ואז פתאום ניצוץ של הבנה
עלה בעיניו. הוא הכניס את ידו לכיסו, ושלף משם משהו ארוך
וקשה.
הבטתי בו בהשתאות, ואז הבנתי מה זה. "הוא יותר ארוך ממה שחשבתי
שיהיה!"
הוא הסמיק. "זה הגודל הסטנדרטי."
"אני יכולה לגעת בו?" התקרבתי אליו באיטיות, אבל הוא רק נרתע
אחורנית ואמר, "אל תתקרבי אלי! מי את? וולדמורט שלח אותך?"
"מה פתאום! אין שום קשר ביני לבין וולדמורט! ואני בכלל
מוגלגית!"
כנראה שזה הרגיע אותו, כי רק אז הוא הנמיך את שרביטו והשיב
לכיסו. "איך הגעתי לפה?" שאל אותי.
לא ידעתי מה להגיד לו. איך מספרים למישהו שהוא יציר הדמיון של
סופרת כשרונית? רק הצבעתי בשתיקה על הספר שהיה מונח לרגליו.
הוא הרים אותו באיטיות, הביט על הכריכה ודפדף בו. "זאת איזו
בדיחה או משהו?" שאל בכעס. "מישהו תיעד פה את כל מה שקרה לי
בשנה האחרונה!"
הסברתי לו שזו לא בדיחה, ושהוא דמות דמיונית שיצאה מספר. משום
מה, זה לא ממש שכנע אותו.
ואז נדלקה נורה בראשי. "אז תתעתק. הרי קיבלת את רשיון ההתעתקות
שלך בפרק שע... לפני שבוע. תתעתק לאנגליה, תחפש סימנים לעולם
הקוסמים."
החשד עוד לא סר מעיניו, אך הוא הנהן. "חכי פה," אמר. "אני
אחזור עוד כמה דקות ואוכיח לך שאת טועה."
ופתאום הוא נעלם.
סקרתי בעיניי את הסביבה, ושמחתי לגלות שאיש לא גילה עניין
במתרחש. כולם נראו עסוקים, כולם כאילו מיהרו למקום מסוים. אף
אחד לא הבחין בכלל שדמות מספר הופיעה באמצע גן העיר, ושוב
נעלמה.
עברו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה.
התחלתי שוב לכסוס את הציפורניים. ניסיתי להזכיר לעצמי שזה מעשה
מגונה ושאני לעולם לא אצליח ככה לגדל ציפורניים ארוכות
ומטופחות, אבל הייתי עצבנית מכדי להפסיק.
אחרי כעשרים דקות הוא הופיע. נשמתי לרווחה, אבל פניי נפלו
כשראיתי את פרצופו העגום. הוא נראה כמו כלבלב עזוב ומסכן. כל
שרציתי היה לחבק אותו בחום, אבל מבטו המבוהל הבהיר לי שזה לא
רעיון חכם במיוחד.
"התעתקתי ללונדון," הוא אמר לי. "חיפשתי את 'הקלחת הרותחת'.
היא לא הייתה שם."
"אני מצטערת," אמרתי לו, אבל הוא הרים את ידו והמשיך בדברים.
"אחרי זה ניסיתי לחפש את הוגסמיד. נחשי מה? אין מקום כזה. ואם
אין הוגסמיד, אין הוגוורטס. עכשיו את יכולה להסביר לי מה
לעזאזל קורה פה? והפעם אני מקווה שיש לך הסבר קצת יותר
הגיוני."
לא יכולתי להביט לו בעיניים, אז התמקדתי בילדה קטנה ששיחקה ליד
הנדנדות לא רחוק מאתנו. "אתה לא אמיתי," אמרתי מבלי להביט בו.
"אתה יצאת מהספר הזה, שנושא את שמך. אישה בשם ג'ואנה קת'לין
רולינג המציאה אותך."
הוא גיחך בעצבנות. "שטויות," דחה את ההסבר שלי בהינף יד. "אני
נראה לך דמות מספר?" הוא פשט את ידיו לצדדים. "אני נראה לך
דמיוני?"
רעיון נוסף צץ ועלה במוחי. "בוא איתי," אמרתי לו, "ותסתיר את
הצלקת."
משכתי בידו, והובלתי אותו לכיוון הקניון. הוא היה קצת מופתע
בהתחלה, אבל אז נכנע והניח לי להוביל אותו. נכנסנו לסטימצקי
והראיתי לו את המדף עם כל שבעת ספרי הארי פוטר. הוא עוד לא
הספיק להתרשם, כשגררתי אותו אל מחוץ לחנות, וירדנו עוד קומה
בשתיקה, שם נכנסנו ל"ביג פופ שופ". היו שם מדפים שלמים עם
מרצ'נדייז שלו, ממחברות, עטים ופנקסים, עד בובות, מדבקות
וכריות.
הוא עמד שם בפה פעור, המום. הוא נטל בידו מחברת אחת שנשאה ציור
של דמותו, שלא ממש היה דומה לו. "זה אני?" שאל מבלי להביט בי.
"זה אתה."
"אבל איך זה יכול להיות? אנשים קוראים ספרים על החיים שלי?
קונים מוצרים עם ציורים שלי?"
שוב הייתי חסרת מילים. זה קורה לי יותר מדי לאחרונה.
"אני רוצה לצאת מפה," אמר בשקט. יצאנו החוצה והתחלנו ללכת
לכיוון היציאה מהקניון.
"אני יודעת שזה בוודאי קשה לך, אבל זאת המציאות," אמרתי לו.
"בוודאי קשה לי? המציאות? איך את היית מרגישה אם גילית שכל
החיים שלך הם המצאה של איזו מטורפת? שאת בכלל לא אמיתית? שכל
מה שעברת בחייך היה רק כדי לרתק את קהל הקוראים?"
הוא צדק. אני באמת לא יודעת איך הייתי מרגישה. בטח הייתי
מרגישה שאני על סף שיגעון.
אבל לא ידעתי איך לנחם אותו. הנה הוא, הנער שבמשך שנתיים וחצי
חלמתי עליו בלילות וכתבתי את שמו בכל מקום אפשרי, ולא ידעתי מה
להגיד לו.
אז לקחתי אותו הביתה. סיפרתי להורים שלי את האמת, ולמזלי הרב
הם גם האמינו לי. כמובן שבהתחלה הם צחקו, אחר כך הם כעסו על
שאני מספרת להם מעשיות, ולבסוף הם ישבו בפה פעור.
אימא שלי ניסתה לשכנע אותי שזה מסוכן מדי בשבילי, שאני עלולה
להיפגע ובגדול. אני יודעת שהיא צודקת, אבל אני מוכנה לקחת את
הסיכון.
אז הנה, הארי פוטר בכבודו ובעצמו נמצא ברגע זה בחדר שהיה שייך
לאחי, לפני ששכר דירה משלו. הלוואי שיכולתי להגיד לו מה אני
מרגישה. בעצם, מה אני מרגישה? מאז ומתמיד הייתי התומכת הנלהבת
ביותר של השידוך שלו עם ג'יני (וגם של רון עם הרמיוני, וזה כבר
סיפור אחר), אבל עכשיו אני התומכת הנלהבת ביותר של השידוך שלו
איתי.
אני חושבת שאני אוהבת אותו. האם זה הגיוני? הוא הרי רק דמות
מספר, הוא לא מציאותי.
אבל אם הוא לא מציאותי, למה הלב שלי הולם בחוזקה בכל פעם שאני
נזכרת שהוא ישן בחדר הסמוך?
אני שומעת צעדים מתקרבים, אני חייבת לסיים.

25.8.2003

יומני היקר,
השבוע האחרון היה השבוע הנפלא ביותר בחיים שלי!
בשלושת הימים הראשונים הארי עוד היה די מבוהל, ואי-אפשר להאשים
אותו.
אבל ביום הרביעי... הוא ביקש שאני אראה לו קצת את הסביבה, אז
ערכתי לו סיור בראשון לציון. לא היה הרבה מה לראות, אז השאלתי
מההורים שלי את המכונית ונסענו לתל-אביב. הוא היה כל כך
נרגש... הוא אמר לי שמעולם לא יצא מגבולות בריטניה. שוחחנו
לאורך כל הנסיעה לשם, ולראשונה הייתי מלאת הכרת תודה על הפקקים
והתנועה הנוראית של ראשון בבוקר.
אני חושבת שאני באמת מאוהבת בו. איך ניתן שלא להתאהב בו?
שאלתי אותו מה הוא מרגיש כלפי ג'יני. הוא הודה שהוא מרגיש משהו
כלפיה, והופתע כשסיפרתי לו שהיא עמדה לספר לו שהיא אוהבת אותו,
לפני שהגיע אלי.
"כמובן שידעתי כל הזמן מה היא מרגישה," אמר, "היא לא ממש
הצליחה להסתיר את זה."
דבריו העציבו אותי במעט. אני יודעת שזה טיפשי, כי כפי שאמרתי,
הייתי אחת התומכים הנלהבים ביותר של שניהם. הדגש הוא על הייתי.
עכשיו אני רוצה שהוא יאהב אותי. כמובן שהוא לא יודע את זה, כי
בניגוד לג'יני אני לא מסמיקה כל כך בקלות.
צעדנו בטיילת של תל-אביב, וזה היה כל כך רומנטי... דמעות
עומדות עכשיו בעיניי כשאני נזכרת. ישבנו על החוף ושוחחנו עד
השקיעה. על מה שוחחנו? על הכול. על כלום.
אני אוהבת אותו... האם יש סיכוי שהוא ישים לב? ואם הוא ישים
לב, האם יש סיכוי שהוא יחזיר לי אהבה? אני יודעת שהסיכוי קטן,
אבל רומנטיקנית אופטימית שכמותי לא תתייאש כל כך מהר. אני
בטוחה שהייתה מטרה בבואו לכאן, ואני מקווה שהמטרה היא אני.
אז כמו שאמרתי, שוחחנו. המטרתי עליו אלפי שאלות על עולם
הקוסמים, ונראה שהוא דווקא נהנה להשיב עליהן. הוא סיפר לי
בעיניים נוצצות על משחק הקווידיץ', ואיך הוא מרגיש כשהוא עף
באוויר על המטאטא שלו. הוא סיפר לי על הסנדק שלו (שאלתי אותו
אם הוא חתיך כמו שדמיינתי, אבל הוא לא ממש רצה לענות על זה
משום מה), ואמר שהוא מתכנן לעבור לגור איתו סוף סוף בסיום
הלימודים.
הוא סיפר לי על הארוחות באולם הגדול, ועל תחרות גביע הבתים,
ועל שיעורי ה'התגוננות מפני כוחות האופל' שאהב כל כך.
הקשבתי לסיפוריו בריתוק. הרגשתי כאילו אני קוראת שוב את הספרים
שלו. שקעתי בפעם האלף בעולם הקוסמים המדהים והצטערתי בפעם האלף
שאני סתם מוגלגית פשוטה.
בימים הקרובים נראה שהוא התרגל קצת למציאות החדשה. אני לא
בטוחה שהוא ממש אוהב אותה, אבל הוא יודע שאין לו ברירה.
אני מתחילה להרגיש שזה באשמתי. כל כך רציתי שהוא יקום לתחייה,
וזה אכן התגשם. הוא סובל עכשיו, ובגללי. הוא אמר לי שהוא לא
סובל, אבל אני לא מאמינה לו. אני בטוחה שאחרי מות הוריו הסבל
הוא מזערי, אבל קיים.
אני אוהבת אותו... הלוואי ויכולתי להגיד לו את זה, אבל אני לא
חושבת שהוא ישמח במיוחד. החיים שלו מתוסבכים גם ככה, הוא לא
זקוק לאיזו מעריצה מוגלגית משוגעת שתאהב אותו.
אני אוהבת אותו... אני אוהבת אותו עד כדי כאב. הוא גורם לי
לשכוח את עצמי, הוא גורם לי לזכור מי אני, הוא גורם לי
להרגיש... אמיתית. כמה שהחיים אירוניים.
הוא אמר לי אתמול שאני מזכירה לו קצת את ג'יני. זה היה הקש
ששבר את גב הגמל. ידעתי שזה רק בגלל השיער האדום (הצבוע) שלי,
אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שזה יותר מזה. שוכנעתי.
אוף, למה אני כל כך רומנטית??? למה לא יכולתי להיות נערה רגילה
מן המניין, שחושבת רק על ההווה, ושכל שאיפתה בחיים היא להרוויח
בוכטות של כסף? למה אני צריכה לשקוע כל הזמן בחלומות מתוקים,
ואז להתעורר אל תוך מציאות מכאיבה?
אני שונאת את זה. אני שונאת אותו. אני אוהבת אותו, אבל אני
שונאת אותו על שהוא גורם לי להרגיש ככה.
עד לפני שבוע החיים שלי היו נורמליים! שגרתיים, משעממים,
יומיומיים, אבל נורמליים! למה אני צריכה את כל כאב הראש הזה?
ועדיין, השבוע האחרון היה השבוע המופלא ביותר בחיי. הוא איש
שיחה מרתק, והוא גם ממש חתיך... אני נהנית להביט בו כל היום,
אני מקווה שהוא לא הבחין בכך. הוא כל מה שחלמתי שהוא! הוא כליל
השלמות.
ואני אוהבת אותו... נמאס לי כבר לכתוב שאני אוהבת אותו, אבל
זאת האמת.
במשך השבוע עשרות פעמים כמעט התחברתי לאינטרנט וכתבתי בפורום
שהארי פוטר נמצא אצלי, בבית, אבל התאפקתי. זה היה מסוכן מדי.
אילו מישהו גילה, הוא היה בסכנה. רק ההורים והאחים שלי ידעו
מכך. לא סיפרתי אפילו לחברה הכי טובה שלי, שגם מעריצה את הארי
(התחלתי לקרוא לו רק בשם הפרטי), כי לא ידעתי איך היא תקבל את
זה.
אני מוכרחה להודות שההתאקלמות המהירה שלו הפתיעה אותי. אני
מניחה שכזה הוא, מן טיפוס שמסתגל לכל מצב נתון. אני מעריצה
אותו. זו כבר לא הערצה עיוורת, זו הערצה על פי אופי. בסדר, וגם
קצת יופי... אני לא מושלמת! הוא כן, אבל אני לא!
אולי כדאי לגלות לו? לא, עדיף שלא. אני אמתין לפחות כמה ימים
נוספים, ואז אני אתוודה. אם ג'יני יכולה, אז גם אני יכולה.
מעניין מה הוא יג

27.8.03

יומני היקר,
הפסקתי לכתוב לפני יומיים כי הארי נכנס פתאום לחדר. הוא ביקש
לדבר איתי. חששתי כשראיתי את הפנים הרציניות שלו, והחשש שלי
התברר כנכון.
הוא קרא בספר שנתתי לו, הספר האחרון בסדרת ספריו (שעוד לא
סיימתי, דרך אגב), וגילה שהוא היה אמור להרוג את וולדמורט בסוף
הספר. הוא הגיע למסקנה שוולדמורט החליט לשלוח אותו אל מחוץ
לספר כדי לנטרל אותו, ולכן רצה לצאת לחפש דרך לחזור אל תוך
הספר.
רציתי לבקש שלא יעשה זאת, כי פחדתי לאבד אותו, אבל ויתרתי.
הייתה לו כל זכות לחפש דרך לחזור.
אם זה היה הדבר הנכון לעשות, מדוע הפנים שלי רטובות עכשיו?
מדוע ביליתי את כל יום האתמול בבכי קורע לב? אימא שלי צדקה.
הייתי צריכה להקשיב לה. בסוף אני זו שנפגעתי, ולב הוא איבר
שקשה מאוד לרפא.
הוא היה פה רק שבוע, שבוע חלומי, שבוע שגרם ללבי להתנפץ
למיליוני רסיסים זעירים.
הוא לא חזר, משמע שהצליח לחזור לספר. אני שמחה בשבילו, אני רק
רוצה שיהיה מאושר. הבטחתי לעצמי שלא אהיה אנוכית, שלא אחשוב רק
על עצמי. אז הנה, אני חושבת על טובתו. אני בטוחה שהוא חזר,
ושג'יני סיפרה לו מה היא מרגישה כלפיו, ושהם התנשקו. אני מקווה
שהנשיקה נעמה לו. אני מקווה שהם יהפכו לזוג, ולא ייפרדו
לעולם.
אוף, על מי אני עובדת? אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אל
העיניים המהפנטות שלו, אל המשקפיים הטיפשיות שלו, אל הצלקת
המכוערת, שבעיניי הייתה הדבר היפהפה ביותר בעולם, אל סיפוריו
המרתקים, אל קולו הנמוך, אל קומתו הלא-נמוכה. הוא לא נמוך! הוא
אפילו גבוה ממני בכמה סנטימטרים! כלומר, בסנטימטר אחד. הוא
סיפר לי שגבה מהר בשלוש השנים האחרונות.
ובחזרה לגעגועים: אני מתגעגעת לאפו הקטנטן, לשפתיו הציוריות,
לגופו החסון, לישבנו החטוב...
סליחה, נסחפתי.
הלוואי ולא הייתי פוגשת אותו. הלוואי והוא היה נשאר דמות
ספרותית, גיבור הספר האהוב והנערץ עלי ביותר. הלוואי ועדיין
הייתי חושבת שהוא נראה כמו דניאל רדקליף. הם בכלל לא דומים!
הארי נראה הרבה יותר טוב. הרבה הרבה יותר טוב. הרבה הרבה הרבה
יותר טוב...
סליחה, נסחפתי שוב.
אני חושבת ש

רגע, מישהו דופק על הדלת!!!
ביי.

28.8.2003

יומני היקר,
תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה!!!!!!!!
הוא חזר!!!!!!!! הוא פה!!!!!!!!!
אהוב לבי חזר הביתה. הוא לא הצליח לחזור אל הספר.
אבל לא יכולתי לשמוח לאידו כשראיתי את מבטו המאוכזב. כנראה
שהוא באמת רצה לחזור. למה אני כל כך אנוכית! אני שונאת להיות
אנוכית! אני רוצה להיות עצובה בגלל שלא הצליח להשיג את מטרתו.
אהוב לבי.... באמת.... אני כל כך מטומטמת. אין שום סיכוי שהוא
יהיה אי פעם אהוב לבי.
כדאי שאני אכנע עכשיו לפני שכבר לא יישאר לי לב שעלול להישבר.
הוא בעל הלב השבור האמיתי פה, ואני סתם מעריצה מתלהבת שרוצה
אותו רק לעצמי.
למה אני עושה את זה? אני מניחה שבאמת יש לי נטייה לאובססיביות.
הבעיה היא שבדרך אנשים נפגעים, הארי נפגע. אם אני באמת אוהבת
אותו, אני אניח לו ללכת.
אני צריכה לסיים עכשיו, אני שומעת את קולו קורא לי מהסלון.

עכשיו כבר לילה, והחלטתי להמשיך לכתוב. הדופק שלי מעולם לא היה
מהיר יותר.
זה קרה, התוודיתי לפניו. סיפרתי לו שאני אוהבת אותו.
הוא הגיב כמו שחשבתי שהוא יגיב- בפאניקה. הוא אמר שהוא צריך
לחשוב על זה, ויצא החוצה. זה היה לפני ארבע שעות, והוא עוד לא
שב.
למה אני חייבת להרוס תמיד הכל? אני תמיד מתוודה בפני בנים שאני
אוהבת אותם, ואז הם בורחים. היו לי שלושה חברים רק בגלל שלא
אמרתי להם מה אני מרגישה. זה עבד עד היום, למה חשבתי שאיתו זה
יהיה שונה?
הדמעות שלי זורמות עכשיו. באמת הרסתי הכל הפעם. לא הייתי צריכה
להגיד כלום. כמה קשה זה כבר לשתוק? כמה קשה זה לסתום את הפה
ולחייך?
אימא שלי צדקה. אני שונאת שהיא צודקת, והיא עושה זאת לעתים
קרובות מדי בזמן האחרון.
אני רוצה להפסיק לבכות, אבל אני לא מצליחה! בכל פעם שאני חושבת
שזה נגמר, מגיע גל חדש של דמעות.
אני אלך לישון, בתקווה שאני אירדם בכלל. אולי הוא יחזור מחר.
בעצם, אין סיכוי.
באמת הרסתי הפעם הכל.

29.8.2003

יומני היקר,
השתניתי. אני כבר לא הבן אדם שהייתי לפני שבוע וחצי. אני כבר
לא הבן אדם שהייתי אתמול.
היום קרה אירוע ששינה את הכל, שהפך אותי לאדם חדש.
התעוררתי בבוקר, זחלתי עם הפיג'מה והכפכפים אל המטבח לשתות ספל
קפה, כשנשמע צלצול בפעמון הדלת. דידיתי לכיוון דלת הכניסה,
ופתחתי אותה.
הארי עמד שם בפתח, נראה די עצבני. בהתחלה חשבתי שהוא בא להיפרד
ממני באופן רשמי, אז הזמנתי אותו להיכנס באדישות מופגנת.
"אז אתה הולך?" שאלתי אותו.
"הולך?" שאל. "אני לא הולך לשום מקום."
זה היה השלב שבו נזכרתי שאני לובשת פי'גמה עם ציורים של
דובונים, נועלת כפכפים בלויים, ושהשיער שלי נראה כמו תסרוקת
אפרו. אבל לא נראה שהיה לו אכפת.
"לא?" שאלתי בהתפלאות. "אז... אתה בסדר עם מה שאמרתי לך
אתמול?"
ואז הוא חייך אלי. חיוך שהמיס את לבי, טשטש את ראייתי, סחרר את
ראשי.
"את זה את תגידי לי," אמר, ואז הוא נישק אותי. בהתחלה הוא תפס
אותי בלתי מוכנה, אבל אז שקעתי אל תוכו, שקעתי אל תוך נשיקה
רכה ולוהטת, נשיקה מהאגדות. התנשקנו במשך כמה דקות, דקות שנראו
כמו נצח. זאת לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי, וגם לא השנייה או
השלישית, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם לא הייתה לי נשיקה
כל כך מלאת רגש ותשוקה. לא רציתי שהרגע ייגמר לעולם, אבל
לדאבוני האוויר נגמר לנו בשלב כלשהו. התנתקנו, מתנשפים.
"אז אני מניחה שאתה בסדר עם מה שאמרתי לך," אמרתי לו בחיוך.
הוא חייך. "אני מצטער שעזבתי ככה, אבל הייתי זקוק לקצת זמן
לחשוב על העניינים. וחשבתי מספיק."
אז אתה מבין, יומן יקר? אני עכשיו מבולבלת יותר מתמיד, אני לא
יודעת למה. חשבתי שברגע שאני אשיג את האביר על הסוס הלבן הכל
יהיה בסדר, אז למה אני מרגישה רגשות אשם כל כך חזקים?
סיפרתי לו על המחשבות שלי. תיארתי לעצמי שאחרי הנשיקה הלוהטת,
כבר אפשר לדבר דוגרי, וזה אכן היה כך.
הוא הבין אותי, אבל לא הסכים איתי. הוא אמר לי שגם בשבילו זה
מבלבל, שגם בשבילו זה משהו חדש. הוא הזכיר לי שהוא זה שיצא
מתוך ספר, ולכן כל זכויות הבלבול שמורות לו.
אבל, וזאת הנקודה החשובה, כל זה לא משנה, לפי דבריו. הוא אמר
לי שכוונת הסופרת אכן הייתה לשדך אותו עם ג'יני, אבל מכיוון
שהוא מחוץ לספר עכשיו, הוא חופשי, ויכול להשתדך עם מי שהוא
רוצה. והוא רוצה אותי.
אני אמורה עכשיו להיות בעננים, לא? כלומר, אני כן. אני כבר לא
ברקיע השביעי, אני ברקיע השמיני, אני יותר נרגשת אפילו מהיום
שבו קניתי את הספר השביעי.
השוואה אירונית.
אז למה רגשות האשם ממשיכים להציף אותי בזה אחר זה? הוא לא אמור
להיות כאן! זה לא אמור לקרות! אני לא מבינה למה תמיד פינטזתי
על סצינות מהסוג הזה. נועדתי לחיים שגרתיים. ריגושים ממש לא
בשבילי. אני ממוצעת, מאז ומתמיד הייתי ממוצעת, אני לא אמורה
להיות מאלו שמככבות בסיפורי אהבה הוליוודים מלוקקים.
אך שוב, אני לא יכולה להתכחש למה שאני מרגישה. אני עדיין לא
בטוחה מה הוא מרגיש, אבל אני יודעת במאת האחוזים שאני אוהבת
אותו. וזה רק מסבך את העניינים בהרבה.
ההורים שלי לא יודעים מה קרה. הם רק ייבהלו, ובצדק. התאהבות
בדמות ספרותית לא יכולה להיות ממש בריאה לנפש.
אבל הוא יותר מדמות! נגעתי בו, נישקתי אותו, דיברתי איתו על כל
נושא שבעולם. הוא לא יכול להיות דמיוני, נכון? דמויות דמיוניות
לא מגיבות בכעס, בתדהמה ובבלבול. דמויות דמיוניות לא יודעות
לנשק ככה.
אני אובדת עצות. הלוואי ומישהו היה יכול להגיד לי מה עלי
לעשות, אבל אין כאן תשובה נכונה ולא נכונה. החיים הם לא
שחור-לבן. לא פלא שתמיד שנאתי את הצבע האפור...
החיים שלי רק הלכו והסתבכו מאז שהארי פוטר נכנס לחיי, מאז
שהתמכרתי לספר המדהים הזה.
כולם התחילו להתעצבן עלי, על שנושא השיחה העיקרי שלי הוא הארי
פוטר. לא ממש תרמה לשפיותי העובדה שאני מבלה בממוצע עשר שעות
ביום בפורום.
אילו רק מישהו היה אומר לי מה לעשות!

3.8.2003

יומני היקר,
הנשיקה נראית כל כך רחוקה. אחרי מה שקרה בינינו, חזרנו להמשיך
לדבר כרגיל, כאילו כלום לא קרה.
הוא עדיין לא אמר לי שהוא אוהב אותי. לפעמים אני חושבת
שדמיינתי את כל מה שהתרחש בינינו, כי אין לי שום ראייה שזה אכן
קרה.  אבל זה קרה.
אז למה הוא נישק אותי? הוא מרגיש משהו כלפי? או שאולי זה היה
כתוצאה מהניסיון הכושל לחזור אל הספר?
אוף, למה הוא לא מדבר איתי? אנחנו מדברים, אבל לא על הדברים
החשובים באמת. אני חושבת שאגיד לו מה אני חושבת. זה עבד בפעם
שעברה, ואולי יעבוד גם הפעם.

דיברנו. שאלתי אותו למה התנשקנו, והוא לא ידע לענות לי.
"זה נראה בזמנו כדבר הנכון לעשות," הוא אמר לי.
"אבל למה? בגלל שאתה מרגיש בודד? בגלל שאתה רואה בי תחליף
לג'יני? בגלל שאתה מרגיש משהו כלפי? למה?"
הוא שתק.
"הארי-"
"אני לא יודע. אני באמת לא יודע. אני מרגיש משהו כלפייך, אבל
אני לא יודע מה. אני מצטער..."
זהו. חשבתי שאולי סוף סוך הכל הולך במסלול הנכון, אבל לא. זה
היה רק בלבול זמני, סערת רגשות, לא יותר מזה. שוב הלב שלי הוא
הקורבן.
אבל הייתה לנשיקה תחושה כל כך אמיתית! אני תמימה, אני כל כך
תמימה.
טוב, הגיע הזמן לרחם על עצמי. אני אקח את עצמי בידיים, ואציע
לו לעזור לו למצוא דרך לחזור אל הספר. אני בטוחה שזה ישמח
אותו. אני כבר ילדה גדולה והגיע הזמן שאני אפסיק להיות
נאיבית.
הארי פשוט בן-אדם נהדר. כשדיברתי איתו, נימת אשמה נשמעה בטון
קולו, ופשוט לא יכולתי לכעוס עליו. הוא פה לבד. כל החברים
הטובים שלו, כל האנשים שהוא אוהב, לא נמצאים לידו. רק אני פה,
ועדיף שאנסה להנעים את זמנו כמה שאפשר.
כן, זה מה שאעשה.

6.9.2003

יומני היקר,
אמרתי לו שאעזור לו לשוב אל הספר. המראה על פניו כשסיפרתי
לו... זה היה שווה הכל. הוא שמח כל כך ולא הפסיק להודות לי.
אני מניחה שהוא הבין שזו הקרבה גדולה בשבילי, להסכים להיפרד
מהפנטזיה. הייתה ברירה? הוא אומלל פה. הוא לא מראה זאת, אבל
אני יודעת. זאת האינטואיציה הנשית שלי בפעולה.
אני מכירה אותו אולי יותר ממה שהוא מכיר את עצמו. אני יודעת כל
פרט בחייו החל מגיל אחת-עשרה, וגם קצת לפני. אולי זאת הבעיה.
אולי זה מה שמרתיע אותו. אני יודעת עליו הכל, והוא לא יודע עלי
כלום. כלומר, סיפרתי לו הרבה על עצמי, אבל זה שונה.

צדקתי. זאת באמת הבעיה.
"את יודעת הכל עליי," הוא אמר לי. "אני לא רגיל לזה. אני רגיל
להיראות מסתורי, ולא כל כך שקוף."
"הלוואי ולא הייתי יודעת הכל עליך," אמרתי לו, "הלוואי וזה היה
אפשרי, אבל זה לא."
הוא הנהן. "אני יודע. זאת לא אשמתך, אבל רק תביני אותי."
"אני מבינה," אמרתי. זאת הייתה האמת, הבנתי אותו לחלוטין.
הבנתי את החשש שלו ואת הבלבול שלו. ואז נזכרתי שלא סיפרתי לו
משהו. "שלחתי אתמול מכתב לרולינג. רמזתי לה שם מה קרה,
והתחננתי שניפגש. עכשיו כל שנותר הוא לחכות ולראות."
הוא חייך. "תודה, את פשוט נפלאה."
טעיתי. אני כן יכולה להסמיק בקלות. "זה לא היה קשה, רק שלחתי
לה מכתב."
"זה לא רק זה, זה יותר מזה. זאת העובדה שאת מוכנה לעזור לי על
חשבון האושר הפרטי שלך."
הוא פשוט קרא אותי כמו ספר פתוח. כמה אירוני. "ואתה אומר שאתה
לא מכיר אותי!" צחקתי.
ואז הוא חייך, חיוך שהמיס את לבי. "אני מניח שאחרי הכל אני
מכיר אותך מעולה. אני רוצה שתדעי שאם זה לא היה מסובך, אם
הייתי סתם נער רגיל ואמיתי, הייתי כבר מזמן מזמין אותך לצאת
איתי. ליתר דיוק, הייתי מתחנן שתצאי איתי."
וכך הוא כבש אותי. כל כאב הלב שלי נעלם בפתאומיות, כאילו רופא
ריפא אותו. "הארי, תודה."
"תודה על מה?" הוא התפלא.
"על שאתה אומר דברים כאלה. אני מניחה שרולינג באמת גאונה אם
היא יצרה אותך. השבועות האחרונים היו השבועות המופלאים ביותר
בחיי."
"האמת? גם בשבילי. עד כמה שזה קשה לי, את עשית הכל כדי להנעים
את זמני ולהקל עלי, והצלחת במשימה."
ושוב הוא עשה זאת. שוב הוא הצליח לעורר בי תקווה מחודשת, תקווה
שאולי זה לא אבוד. אני חייבת להפסיק עם זה. אין סיכוי שמשהו
יהיה בינינו, נקודה!"
אני מקווה שג'יי קיי רולינג תענה על המכתב שלי. עדיף שכל המצב
הביזארי הזה יסתיים במהרה, כל עוד יש לי סיכוי להתאושש. עוד
קצת זמן איתו, ואין סיכוי שאני אתגבר עליו ביום מן הימים.

8.9.2003

יומני היקר,
עכשיו שבת בבוקר. הרגע התעוררתי, ומייד לקחתי לידי את היומן.
אתמול בלילה... הנה מה שקרה:
ההורים שלי נסעו לסוף שבוע בבית מלון. הם קצת חששו להשאיר אותי
לבד עם הארי, אבל הרגעתי אותם והזכרתי להם שאני כבר לא בת עשר.
אני לא בטוחה שזה הרגיע אותם, אבל לא ממש הותרתי להם ברירה. אז
הן נסעו.
הארי ואני בילינו יום קסום בבית השקט. שמתי מוזיקה בסטריאו
בקולי קולות, והוא ביצע כל מיני קסמים מדליקים. מיותר לציין
שהבית נראה אחר כך כמו סדום ועמורה. זה היה ממש מדהים- הוא
הניף את שרביטו, ושולחן האוכל הפך למין ארמון חול ענקי. הוא
הניף שוב את שרביטו, והחתולה שלי הפכה לשפן של אנרג'ייזר והחלה
לצעוד ברחבי הבית.
זה בסדר, מייד אחר כך הוא החזיר את המצב לקדמותו.
כשערב ירד, שנינו צנחנו מותשים אך מרוצים על הספה הגדולה
והרכה.
"זה היה טוב לך כמו שהיה טוב לי?" שאל הארי בחיוך.
"בהחלט," חייכתי והשענתי את ראשי בעייפות על כתפו.
צפינו בטלוויזיה, שהארי הגדיל לגודל של שישים אינץ', בסרט
רומנטי, משהו עם מג ראיין.
"הפעם האחרונה שראיתי סרט," אמר הארי, "הייתה בחופש הגדול לפני
ארבע שנים, כשהדארסלים יצאו מהבית והשאירו אותי לבד. ניצלתי את
ההזדמנות המבורכת וראיתי כל היום טלוויזיה."
"באמת? ארבע שנים? זה המון זמן," נזדעזעתי.
"אני יודע. אבל בהוגוורטס זה לא היה חסר לי, היה לנו מספיק
בידור."
"לא השתעממתם שם לפעמים? הרי לא יכולתם לצאת בערבי שישי לסרט
או למועדון."
"לא, מצאנו מה לעשות. למדנו ליהנות מטיולים רגליים לאור הירח,
או ישיבה על הדשא מתחת לכיפת השמיים."
דבריו כישפו אותי. מטאפורית, כמובן. "בטח כל התלמידים שם
רומנטיים," אמרתי בחולמניות. "זה פועל יוצא אם הבילויים שם כל
כך רומנטיים."
"ייתכן," אמר הארי, "אבל אני חושב שלרובם פשוט לא הייתה ברירה
אחרת. אני אישית אהבתי פשוט לשכב על הדשא ולהביט בכוכבים."
שתקנו. הזוג בסרט התנשק, והארי הביט בעיניי.
לבי הלם במהירות. ראשינו התקרבו, ושפתיו נגעו בשפתיי, בפעם
השנייה. התנשקנו נשיקות קצרות ומהירות, ואז הוא כרך את
זרועותיו סביבי, ושקענו בנשיקה ארוכה. התנשקנו, לשונותינו
נפגשו בלהט. שנינו הבנו מיד לאן זה מוביל. קמנו מהספה, כששפתיי
עדיין דבוקות לשפתיו, והתנדנדנו לכיוון חדרי.
כשנכנסנו לחדר התנתקתי ממנו. "חכה רגע," אמרתי, מתנשפת.
הייתי צריכה להיזהר, מכמה בחינות. נעלתי את הדלת, ניגשתי לשידה
שליד מיטתי, פתחתי את אחת המגירות והוצאתי אריזת קונדום שבמקרה
הכינותי מראש. שמרתי אותו תמיד ליתר ביטחון, אך מעולם לא
השתמשתי בו. אמנם עברתי הרבה בחיי, אבל אף פעם לא הלכתי ממש עד
הסוף.
הוא חיכה בסבלנות. הושטתי לו את הקונדום, הוא שילב את אצבעותיו
באצבעותיי, וחזרנו להתנשק.
נפלנו על המיטה שלי, והוא נישק את צווארי. התמכרתי לתחושה
הנעימה, ועצמתי את עיניי. הוא פשט את חולצתו, וגילה גוף שרירי
למדי, ואז עזר לי לפשוט את חולצתי. כשסוף סוף לקחנו הפוגה קטנה
כדי לנשום, הוא שאל. "את בטוחה שאת רוצה?"
הנהנתי. לא היה באותו רגע דבר שרציתי יותר.
נשכבתי מעליו ברגליים מפוסקות, וצמרמורת עברה בי כשהחזה שלי
התחכך בחזהו.
נישקתי את חזהו, ירדתי עד בטנו, ועליתי בחזרה אל פיו. התהפכנו,
והפעם הוא שכב מעליי. הוא נישק את החזה שלי וליטף אותו ברכות,
ירד אל בטני, והמשיך מטה. הוא פתח באיטיות את רוכסן מכנסיי
ופשט אותם ממני. הוא חזר מעלה אל פי, ולשונותינו נפגשו שוב.
משכתי מטה את מכנסיו. הוא גילה כשרון מולד כששלח את ידיו אל
מאחורי גבי והתיר את חזייתי במהירות. הוא ירד שוב אל חזי,
ונישק את שדיי. ליטפתי את שיערו הרך ונאנחתי. "אני רוצה אותך,"
לחשתי.
הוא חזר למעלה, והורדתי ממנו את תחתוניו. הוא הלביש במהירות את
הקונדום, משך את תחתוניי, ואז חדר אלי. זאת הייתה ההרגשה הטובה
בעולם, ולא רציתי שהרגע הזה ייגמר. שנינו גנחנו בקול כשהוא חדר
אליי שוב, ושוב, ושוב. "אל תפסיק," לחשתי.
הוא נע מעליי בקצב קבוע, והביט אל תוך עיניי. היה לו מבט אוהב
בעיניו, ובאותו רגע אהבתי אותו יותר מתמיד. "את יפהפייה," הוא
לחש.
ואז הרגשתי את זה מתקרב. תפסתי בפינת המיטה, והרגשתי גלים
עולים בתוכי ומציפים אותי. רציתי לצעוק, אבל הסתפקתי באנחה
קולנית. הגלים באו והלכו בתכיפות, ואז הגיע הגל הגדול. נשמתי
נעתקה, ובדיוק באותו רגע הוא יצא מתוכי וצנח לידי בעייפות.
שנינו התנשפנו והזענו. לקחתי נשימה עמוקה, וניסיתי להסדיר את
נשימתי. סובבתי אליו את ראשי, וראיתי שגם הוא מנסה להירגע. הוא
הביט אלי וחייך, עדיין מתנשף.
חייכתי אליו בחזרה. "זה היה מדהים," אמרתי.
הוא אפילו לא הצליח לדבר, ורק הנהן. הוא נשק לי על שפתיי וחזר
לשכב על המיטה.
הבטנו בתקרה. "ואו," הוא הצליח להגיד לבסוף.
"ואו היא המילה הנכונה," אמרתי.
הנחתי את ראשי על חזהו, והוא עטף אותי בזרועותיו, וכך נרדמנו.
עכשיו הוא ישן פה לידי, ואני מקשיבה לנשימותיו הקצובות. אז מי
אמר שהוא לא אמיתי? אתמול הוא הוכיח לי שהוא יותר אמיתי
מאמיתי.
אני אוהבת אותו. עכשיו זה כבר לא סתם, עכשיו זה רציני. אני
אוהבת אותו, ואני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו. הלוואי והוא
יישאר פה לנצח. אני בטוחה שהוא יתרגל, זה רק עניין של זמן.
ועכשיו כששנינו ביחד... אני לא חושבת שהוא יסבול במיוחד.
אני בקושי מצליחה לכתוב עם היד הרועדת שלי. אתמול בלילה היה כל
כך מדהים... זה היה בדיוק כמו שדמיינתי את זה, ואף יותר. אני
שמחה שהחלטתי לא למהר, ולחכות לגבר הנכון. ואין יותר נכון
ממנו.
אני מקווה שההורים שלי לא מתכוונים לחזור בזמן הקרוב.

15.9.2003

יומני היקר,
איזה שבוע היה לי... הוא היה כמו פנטזיה אחת ארוכה, שלא רציתי
שתיגמר.
אחרי הלילה שבילינו יחד הכל השתנה. התחלנו להתנהג כמו זוג לכל
דבר, ונראה שההורים שלי בכלל לא הבחינו בכך. התחלנו לטייל
ברחוב, אוחזים יד ביד. לא משהו מיוחד, אבל ההרגשה לאחוז
בידו... אני בטח בת המזל הגדול ביותר בעולם.
כל יום שעבר מאז נראה לא מציאותי. חשתי שאני מרחפת בשמיים,
מהלכת על עננים, והכל בגללו. הכל בגלל שהוא שלי, ואני שלו,
והלוואי שנישאר כך לנצח, חבוקים, מאוהבים.
זה לא יקרה.
אני לא טיפשה, אני יודעת שדבר נפלא כל כך לא יכול להימשך לנצח.
ולאחרונה... הארי אמר לי אתמול שהוא מרגיש לאחרונה כאילו הוא
מתאדה באיטיות, כאילו הישות שלו מתחילה להתפוגג. לא הקשבתי לו,
הייתי בטוחה שזה שטויות, אבל עכשיו....
עכשיו אני מפחדת. אני לא רוצה לאבד אותו! הוא הכל בשבילי,
ובלעדיו אני כלום. אמרתי לו את זה, והבעתי את פחדי, והחמוד הזה
הרגיע אותי.
"אני תמיד אהיה איתך, לא חשוב מה," אמר לי, מלטף את שיערי
ברכות.
חייכתי אליו ועצמתי את עיניי. רציתי להישאר לנצח בזרועותיו, זה
כל מה שאי פעם רציתי. יכולתי אפילו לוותר על ה... בעצם לא. אבל
העיקרון ברור, לא?
כשאני איתו, אני מרגישה שזה מקומי הטבעי, שלשם אני שייכת.
הרגשתי שבאף מקום אחר אני לא אשתלב, שתמיד אני אהיה שונה,
לנצח. זו אולי קללה מצד אחד, אבל הרי שזו גם ברכה. אף אחד לא
יודע מה אני מרגישה, כי לאף אחד לא הייתה ההזדמנות לחוות את מה
שאני חוויתי. אם הייתי שואלת מישהו ברחוב, "מה זה אהבת אמת?"
הוא וודאי היה מגחך ומנופף אותי מעליו בתנועת יד מזלזלת. אני
מבינה את זה, אני מבינה שלאף אחד אין את היכולת להבין אותי.
זה כבר לא משנה לי. כלום כבר לא משנה. כל שמשנה הוא שאנחנו
ביחד. אולי אהבתנו לא תימשך לנצח, אבל היא תהיה בשטח עוד זמן
רב, ואני אנצל זאת.
כשאני חושבת על זה, כשאני נזכרת בדבריו.... אני מפחדת. אני לא
רוצה שהוא ילך! זה לא אמור לקרות כך! אנחנו אמורים לחיות באושר
ועושר עד עצם היום הזה! ככה כתוב בספרים! הספרים צודקים, ולי
יש את ההוכחה המהלכת על שתיים לכך....
אז כמו שאמרתי, בילינו שבוע נפלא. בילינו כמעט כל דקה ביום
יחדיו, חוץ משעה אחת, שלשום, כשנאלצתי ללכת לרופא. ככה זה
בחיים, גם אני חוטפת מחלות מדי פעם. הוא הציע לבוא איתי, אבל
סירבתי. לא רציתי שהוא יראה אותי כאדם חולה. רציתי שהוא יראה
אותי כמושלמת, והוא הבין אותי, הוא לא נעלב מסירובי.
לא סיפרתי להורים שלי מה שקרה. הם לא יבינו, הם אף פעם לא
הבינו. גם כשהוא הגיע אלי לראשונה, הם סירבו להאמין שמשהו יכול
להתפתח בינינו. טוב שלא הקשבתי להם! גם הורים עלולים לטעות מדי
פעם!

17.9.2003

יומני היקר,
הוא אמר לי שוב שהוא מתפוגג, והפעם ראיתי את זה במו עיניי. הוא
כבר לא נראה כל כך אמיתי. הוא נראה מעט מטושטש, כאילו אני
מביטה בו בלי משקפיים. הפסקנו לצאת החוצה, כדי שאנשים לא ילטשו
בו עיניים מתפלאות.
האמת היא שיותר נעים בבית. מי צריך את כל הרעש, הזוהמה,
הפקקים? נשארנו בבית ביומיים האחרונים וצפינו בטלוויזיה, או
שסתם ישבנו זה בזרועות זו. אני כל כך אוהבת לחבק אותו. הוא כל
כך חם ומרגיע, ממש כמו חתול בגודל אנושי. כמובן שהוא לא שורט,
לא נושך (אלא אם אני מבקשת ממנו....), לא משיל שערות, ויודע
לדבר ולנשק.
הוא ממשיך להיטשטש אל מול עיניי. אני מרגישה את זה קרב ובא, את
יום הפרידה שלנו. אף אחד מאתנו לא רוצה להיפרד, אבל אין הרבה
ברירה.
רולינג עדיין לא שלחה לי בחזרה מכתב. אני מקווה שהיא לא חשבה
שאני משוגעת או משהו, ובחרה להתעלם. זה לא מתאים לה, היא לא
כזאת, היא הרבה יותר נחמדה, היא בן אדם מקסים! לא פגשתי אותה
אישית, אבל לא קשה להבין את העניין. יש לי הבנה לנפשם של
אנשים, אני יכולה לזהות מהר את התכונות העיקריות שלהם. כך
הבנתי מהר מאוד שהארי הוא מקסים, חכם, שנון, מושך, אמיץ,
נאמן... והכל כבר מהספר הראשון.
נראה שאיש לא הבחין בחסרונו. כנראה בגלל שהספר האחרון כבר יצא,
אז לאף אחד לא אכפת מה קרה לגיבורו. לא המשכתי לקרוא את הספר
מאז שהוא הגיע אליי. יש לי עכשיו את הדבר האמיתי, ואני לא
צריכה איזה ספר שיגיד לי מה היה קורה אם הוא לא היה כאן,
לידי.
העובדה היא שהוא כן כאן, לידי, וזה כל מה שאני צריכה.
אוף, שוב נזכרתי... הוא לא יישאר פה לנצח. הוא קרוב מאוד
להיעלם, אני מרגישה זאת. חלמתי בלילה שהלכנו ברחוב, ופתאום
נפער חור שחור גדול באמצע הכביש, והחל שואב אותו לתוכו. הארי
ניסה לאחוז ביד שלי, לוחש לי, "אל תעזבי...", וניסיתי! ניסיתי
כל כך חזק שלא לעזוב את ידו! משקפיו עפו מפניו ונעלמו בתוך
החור, שיערו התעופף לכיוון אחד, בגדיו כמעט נקרעו מעליו, רגליו
ריחפו באוויר, והוא רק הביט בי במבט מעורר רחמים והמשיך ללחוש,
"אל תעזבי אותי...."
היד שלו התחילה להחליק מתוך היד שלי, והוא התעופף בכוח אל תוך
החור השחור ונעלם. צרחתי, "הארי!" אבל זה היה מאוחר יותר. החור
השחור החל לקטון, עד שנעלם כלא היה.
התעוררתי הבוקר שטופת דמעות. רק עכשיו נזכרתי בחלום, אני לא
יודעת למה. הכתיבה ביומן... היא מוציאה ממני את כל מחשבותיי.
הלוואי שהוא יישאר... אני צריכה רק עוד נס קטן... עוד נס
קטנטן...

20.9.2003

יומני היקר,
דוקטור שלייזמן אמר שהתרופה התחילה סוף סוף להשפיע, ושאני
מתחילה להבריא. אני באמת מרגישה הרבה יותר טוב. הוא הוסיף ואמר
בצער שלמרות התרופה, עדיין לא יגייסו אותי לצבא. במקום זאת
ישכנו אותי באיזה בית אחד, בית מיוחד לנערות כמוני, עד שאני
אהיה בריאה לחלוטין.
כשאימא שלי שמעה את זה היא מיררה בבכי. היא חיכתה זמן כה רב
ליום בו תראה אותי במדים, אבל היום הזה לא יגיע.
אבא שלי היה ממש מאוכזב. הוא כמעט לא הוציא מילה מפיו מאז
שחזרנו מהרופא.
ואני... אני אמביוולנטית. רוב החברות שלי כבר התגייסו. אז אני
לא אתגייס, אז מה? זה לא סוף העולם. אני בטוחה שיש המון בני
נוער שהיו מתים להתחלף איתי ברגע זה.
ברגע זה יש לי צרות יותר גדולות. הארי נעלם אתמול. רגע אחד
שכבנו זה לצד זה, ורגע אחד הוא כבר לא היה שם. אפילו לא הספקנו
להיפרד כמו שצריך.
אני לא יודעת מדוע, אבל זה לא ממש מפריע לי! חשבתי שאני אהיה
עצובה, אבל אני לא! לא סיפרתי לדוקטור שלייזמן שהוא נעלם.
כשסיפרתי לו לראשונה על הארי, הוא רק הביט בי במבט דואג ואבהי,
ונתן לי איזה מרשם לכדורים. אני לא מבינה מה הקשר בין הארי
לכדורים. הארי עשה אותי חולה? אני ממש לא מבינה. לא סיפרתי לו
שהוא נעלם כדי שלא ירגיש מרוצה מדי. אני בטוחה שהכל הייתה
מזימה שלו, לקחת את הארי ממני. הארי החל להתאדות כשהתחלתי לקחת
את התרופה.
אם זה נכון, אז למה אני לא עצובה? אני לא מבינה.
אני אורזת עכשיו מזוודה. אני עומדת לעבור לבית החדש ההוא, ואני
ממש מתרגשת! ההורים שלי הסבירו לי שזה בית מיוחד לנערות
שמדמיינות דברים שלא אמורים להיות, או בקיצור, משוגעות. צחקתי
כשהם אמרו את זה. אני חולה על חוש ההומור שלהם!
נתתי להם מכתב שימסרו להארי, למקרה שהוא יחזור. אימא שלי
התחילה לבכות שוב, רגשנית שכמותה. היא בכתה אפילו כשאמרתי לה
שהארי נעלם! היא הייתה יותר עצובה ממני!
"הוא לא קיים, מתוקה, הוא לא קיים!" היא ניסתה להסביר לי בקול
רועד.
"כן, אימא, מה שתגידי," אמרתי בכניעה. הורים מסוגלים להיות
מטרד כה גדול לעתים.
אבא שלי קורא לי. כדאי שאני אמהר עם המזוודה, מחכים לי בבית
ההוא.