New Stage - Go To Main Page

אלון זיו
/
הקבצן

בהיותי נער מתבגר ומשועמם במקצת, נהגתי לקחת את האוטו של
ההורים מדי פעם לפעם, לשמוע קצת מוסיקה ולהסתובב בעיר. באותו
לילה, שמתי את הדיסק הפסיכודלי Tago mago של Can ויצאתי לדרכי.
אין כמו לשמוע מוסיקה תוך כדי נהיגה, במיוחד אם היא סוחפת
ומרגשת, ואני לא מתכוון מרגשת רק מבחינת המלל שלה, אלא אני
מתכוון מרגשת מבחינת איך שהיא גורמת לי להרגיש. עד היום כשאני
שומע שירים של Pink floyd למשל, שירים שהקשבתי להם בעיקר
בצעירותי, אני מרגיש מין הרגשה מוזרה כזאתי במרכז החזה, מעיין
הרגשה של דגדוג כזה. אחרי שהסתובבתי בערך איזה שעה ברחובות
תל-אביב והחוויה הפסיכודלית נגמרה, החלטתי להחנות את האוטו
ולצאת להסתובב קצת ברגל. החניתי את האוטו ברחוב "אלנבי"
והתחלתי לשוטט לי. אין כמו ללכת בלילה ברחובות תל-אביב, השקט,
הרוח הקרירה, המוסיקה שעדיין מהדהדת לי בראש, השלווה. השעה כבר
הייתה קרוב ל-5, החלטתי להתחיל ללכת בחזרה לאוטו, שחנה מרחק רב
מאיפה שהייתי. "אתה יכול לפתוח לי את הבקבוק הזה בבקשה...? "
שאל אותי לפתע איזה קבצן ששכב על הרצפה, "לפתוח את מה?" שאלתי,
"את הבקבוק, לפתוח את הבקבוק" ענה לי הקבצן עם חיוך גדול על
פניו.

הקבצן שהיה בערך בשנות ה-40 לחייו, פניו מפוחמות, עיינו
אדומות, שכב לו על הרצפה ברחוב, מכוסה בשמיכת פלנל משובצת
בריבועים אדומים שחורים וחיוך מאוזן לאוזן על פניו. "בטח.."
עניתי לו מייד ולקחתי מידו את בקבוק הקוניאק שהיה רטוב במקצת,
אך זה לא הפריע לי. ללא מאמץ רב, פתחתי את הבקבוק ונתתי לו.
"תודה רבה לך... תודה..." הוא ענה לי והניד את הבקבוק למעלה
במקצת, כאילו הוא עושה לי "לחיים". הקבצן עורר מאוד את
סקרנותי, לא הייתי מסוגל להבין איך הקבצן מסוגל להיות כל-כך
שמח ומנומס במצבו. "איך אתה מרגיש? " שאלתי אותו בניסיון לפתח
שיחה "בחור צעיר, אם הייתי מרגיש יותר טוב, הייתי בעננים." ענה
לי. "תגיד, איך אתה יכול להיות כל-כך שמח וחיובי" שאלתי ללא
בושה, "תבין בן, כל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי, עומדות בפני
היום שתי אופציות, להיות במצב רוח טוב, או להיות במצב רוח רע.
אני בוחר להיות במצב רוח טוב" אמר לי. אחרי שיצאתי מהתדהמה,
חשבתי קצת לעצמי על מה שאמר ושאלתי אותו "איכפת לך אם אני אשב
איתך קצת", "בוודאי בני בוודאי" ענה לי ללא היסוס. התמקמתי
לידו בנוחות, הוא הסתכל עלי לרגע וכיסה אותי עם השמיכה שלו.
"אבל זה לא כזה פשוט" התעקשתי, "זה מאוד פשוט" ענה. "החיים הם
פשוט מקבץ של בחירות, כל מצב ומקרה הם בחירה, אתה בוחר איך
להגיב במצבים, אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך. אתה
בוחר אם להיות במצב רוח טוב או רע. ובקיצור, זו הבחירה שלך איך
לחיות את חייך." הרגשתי הרגשה של רוממות רוח, מעיין דגדוג שכזה
בחזה. חייכתי אליו והוא חייך אליי בחזרה. השעה הייתה כבר 6
בבוקר ואנשים התחילו להיראות ברחוב, התחלתי להיות מאוד עייף
וניסיתי שלא להירדם כיוון שרציתי לחוות את הרגע בצורה הטובה
ביותר. המשכנו לדבר עוד קצת, הקבצן סיפר לי על ההחלטות שלקח,
על הטעויות שעשה, על החופש המוחלט שלו, דברים שהוא מצטער עליהם
ואז הוא התחיל לספר לי על בתו בת ה-18 שלומדת בתיכון עכשיו,
"היא גאוות חיי, כל מה שאני עושה, אני עושה בשבילה. כל הכסף
שאני אוסף, אני נותן לה" הוא סיפר עם דמעות בעיניים, ואיך
שראיתי את הדמעות, שמתי יד על כתפו ואמרתי " יהיה בסדר, הכל
בסדר " ואז כדרך פלא, שמתי את ידי השנייה עליו והתחלנו להתחבק,
חיבקתי אותו חזק חזק, אותה הרגשת הדגדוג בחזה כבשה אותי במהרה
וגם אני התחלתי לבכות, חשבתי על הדברים שהוא אמר, על לקיחת
החלטות, חשבתי על הבת שלו ועל מה שהוא עושה בשבילה, אבל יותר
מכל, חשבתי על האבא שאין לי ועל כמה שהייתי רוצה שהוא יהיה אבא
שלי. בכינו ובכינו אחד על זרועות השני "ששש... זה בסדר, ששש,
הכל יהיה בסדר" ליטפתי את ראשו של הקבצן עד שנרדמנו אחד
בזרועותיו של השני.

בבוקר כשהתעוררתי, עדיין לא הייתי בטוח בדיוק איפה אני ומה אני
עושה, עד שהסתכלתי על הקבצן ואז נזכרתי בדבריו וחשבתי לעצמי,
עומדות בפני היום שתי אופציות, להיות במצב רוח טוב, או להיות
במצב רוח רע. נמתחתי ושפשפתי קלות את העיניים. אני בוחר להיות
במצב רוח טוב, חשבתי כמעט בקול. קמתי לאיטי וסידרתי קצת את
בגדיי שהתקמטו. פניתי לעבר הקבצן שעדיין ישן וכיסיתי את רגליו,
שהיו חשופות, טוב טוב עם שמיכת הפלנל, כדי שלא יתקרר. קרבתי
אליו, נשקתי לו על המצח בעדינות והתחלתי ללכת במהירות לכיוון
האוטו. למרות שאת הקבצן לא ראיתי יותר, חשבתי רבות עליו כאשר
בחרתי בחירות רבות במהלך חיי, כשהחלטתי לאיזה יחידה בצבא ללכת,
לאיזה אוניברסיטה להירשם, באיזה מקצוע לבחור, אפילו חשבתי עליו
כשהצעתי לאישתי נישואין. הקבצן עזר לי לראות את החיים אחרת,
לדעת להבליג, להפעיל שיקול דעת, להיות אדם שמח יותר ויותר מכל,
הקבצן עזר לי להיות אדם טוב יותר.

שניים מאוחר יותר, טיילתי עם אישתי באזור השפך בנמל תל-אביב.
אותו מקום בו אני ואישתי נהגנו לשבת על המזח, להסתכל על הים,
לנשום את האוויר הצח,להתלטף על-ידי הרוח הקרירה. המקום בו
נהגנו לדבר כל הלילה, לילות על גבי לילות,  עד שהיינו נרדמים
אחד בחיק השני. המקום בו התאהבנו והמקום בו הצעתי לה נישואים.
אישתי ידעה הכל על הקבצן ועל הלילה שלי איתו, הלילה ששינה לי
את החיים.  בעודנו מטיילים בנמל, יד ביד, פתאום אני רואה דמות
שרועה של הרצפה ללא תזוזה, במהרה זיהיתי את הדמות. הלא היה זה
הקבצן, תחושת הדגדוג החלה מתפשטת בגופי. הקמתי אותו על רגליו
וסיפרתי לו בהתרגשות על חיי, על עבודתי, על ההחלטות שלקחתי, על
האישה איתה התחתנתי. הקבצן המשיך להסתכל עליי בעיניים אפופות,
בגוף שפוף ובלי שום ניסיון מצידו לעמוד על רגליו ללא תמיכתי.
"בחור, אני חושב שאתה מתבלבל, אני סתם קבצן זקן ושיכור שמחכה
למותו." ענה בקול צרוד וחלש. אבל אני לא התבלבלתי, הושבתי
בזהירות את הקבצן על הקרקע, הקבצן התמוטט מיד אחרי שהפסקתי
לתמוך בו עם ידיי. מבולבל ופוחד התחלתי ללכת במהירות בחזרה אל
האוטו, אישתי שצמצמה את הפער אמרה "הכל יהיה בסדר יקירי, הכל
יהיה בסדר", הושיטה את ידה ותפסה את ידי. משהרגשתי את ידה
אוחזת בידי, העפתי את ידה ממני והתחלתי ללכת במהירות גדולה
יותר, הרחק ככל-האפשר ממנה, הרחק ככל האפשר ממנו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/2/02 6:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון זיו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה