אני קורא לך,  צועק את שמך אל הרוח שתשא את קולי אליך,
שואל אנשים על מקום הימצאך רץ ממקום למקום לחפש אחריך,  
לא מפסיק עד שאני נופל מהרגליים.
הפצעים והחבלות על רגלי יעידו על כל התלאות הקשים
שערבו לי בדרך.
התלאות שהצלחתי לעבור רק בגלל שאני יודע שאת שם מחכה
אולי באופק הזה אולי באופק הבא.
אם רק אצליח להביס את האופק את תהיה שלי
ואני אוכל לאהוב אותך מאז ועד עולם.
על כל פסגת הר או גבעה אני מביט רחוק בתקווה שאולי אראה אותך
אפילו מבט חטוף יעשה אותי מאושר כרגע.
באיזשהו שלב אני מביט אל האופק שניראה בדיוק כמו האופק שלפניו

ושואל את עצמי אם את באמת קיימת אי שם אהובתי.
זה השלב שבו התעייפתי ואיבדתי את עצמי כי לא הצלחתי למצוא
אותך,
בהתחלה הדמעות זלגו לי על הלחי בלי שום הבעה בעודי בוהה באופק
הרחוק.
אחר כך בא הכאב, כאב כל כך קשה מנשוא התחלתי לצעוק בכל כוחי,
שאגתי את כל הכאב שהיה בתוכי ומשום מה זה גרם לידיים שלי
להתקמץ לאגרופים אז בלי לחשוב התחלתי להרביץ לארץ
הירבצתי באדמה עד זוב דם, וכמה שצעקתי וכמה ששאגתי ככה רציתי
להיפטר מהכוח הזה שנימצא בתוכי, כי הוא היה חזק ממני, וכשגמרתי
לפרוק את כל הכאב ממני פשוט שכבתי שם על ראש הגבעה
על כר הדשא, שכבתי מכורבל בתוך עצמי עם דמעות בעיניים.
איבדתי את תחושת הזמן מרוב בכי אבל מתישהו נירדמתי כי, בבוקר
כשהתעוררתי הייתי אדם אחר אדם שהפסיק לברוח אליך אדם שהתחיל
לתקוף זו גם הפעם האחרונה שהוצאתי הגה מהפה.
מאז שכחתי איך מדברים אל אנשים ולומרות שאני רוצה שאנשים יאהבו
אותי, כל פעם שמישהו מתקרב אני שואג עליו כמו ששאגתי אז.
והאנשים לא יודעים שאני צועק עליהם כך כי אני מפחד אז הם לא
מתקרבים,
ואני נישאר לבד. וכשכל כך בודדים עם הזמן גם מאבדים את צלם
האנוש, לכן הפכתי להיות חצי חיה חצי פרא עם חזות של אדם שתוקף
כל מה שבאופק.
כי זה יכול להיות את או מישהו אחר שעלול להתקרב ועכשיו גם אם
הייתי מוצא אותך לא היית רוצה אותי. כי אם אי פעם ידעתי מה זה
אומר לאהוב אז עכשיו אני כבר לא יודע.