"אי אפשר להגיע אל האופק" - זו הגישה שעליה גדלתי כל חיי. זו
גם הגישה שעליה גדלו כל האנשים שאני מכיר. שטויות במיץ. אין
שום בעיה להגיע לאופק, יש בעיה אחרת. כדי להסביר מהי, אספר לכם
את סיפורי:
לפני כמה שנים הלכתי לים. לא נכנסתי למים ולא חיפשתי חתיכות,
פשוט ישבתי על החוף והבטתי מהופנט באופק. בתור ילד קטן, תמיד
רציתי ללכת לאופק, לבדוק מה יש שם. ההורים שלי תמיד עצרו בעדי,
אמרו שזה בלתי אפשרי. זה היה מרגיז אותי כל פעם מחדש. "אבל
עכשיו אני יותר גדול", חשבתי לעצמי, "ואין לא את אמא ולא את
אבא שיפריעו לי כאן". הסתכלתי ליתר בטחון לבדוק שהם אכן לא
לידי, וכשגיליתי שהם אינם, קפצתי למים והתחלתי לשחות לכיוון
האופק.
בהתחלה זה נראה באמת שאני לא אגיע אליו אף פעם, כי הוא כל הזמן
התרחק, אבל לאט לאט התחלתי להשיג אותו. אחרי שחיה של כמה שעות
טובות, הגעתי אליו. זה היה קיר. כבר התחלתי לחשוב שקוראים לי
טרומן, ושאולי זה היה רעיון דפוק, ושכדאי שאני אחזור הביתה כי
בטח דואגים לי. אז עלה במוחי רעיון: אולי הקיר לא סגור לכל
אורכו, אולי אם אני אצלול אני אמצא פתח. אז צללתי. צללתי הרבה,
בטח כמה קילומטרים טובים, עד שהגעתי לקרקעית.
לא טעיתי. בין הקרקעית לקיר היה פתח, אבל פתח קטן, מה זה קטן,
חריץ. ראיתי מלא דגים קטנים עוברים דרכו. כשהסתכלתי הצידה,
ראיתי שלט: "הכניסה לבעלי השכלה גבוהה בלבד!". הדגים שנכנסו
לחריץ לא נראו לי משכילים במיוחד, אבל החלטתי שזה שווה נסיון.
חזרתי הביתה, והתחלתי להשקיע בלימודים.
כשסיימתי תואר שני בפיזיקה, חזרתי אל האופק. ביד שלי היתה
הדיפלומה שלי, מצופה בניילון. בדרך לשם ראיתי כמה דגים שוחים
גם כן אל האופק. צחקתי עליהם: "איך אתם חושבים שיכניסו אתכם?
אפילו דיפלומה אין לכם!". הדגים לא ענו לי, אבל נדמה היה לי
שראיתי סימן של חיוך על פניו של אחד מהם.
הגעתי אל האופק. הדגים שראיתי קודם נכנסו דרך הפתח בלי שום
בעיה. אני עדיין לא הצלחתי לעבור. כמעט התחלתי להתפרע שם,
כשפתאום ראיתי שמשהו השתנה. על השלט היה כתוב: "הכניסה
לרגישים ונחמדים בלבד!". יופי, אני לא מופיע כמה שנים,
והכללים משתנים. אבל אני טיפוס נחמד ורגיש, אז מה הבעיה?
אז הבנתי שכנראה אני לא רגיש ונחמד מספיק, ולכן חזרתי הביתה
ומיד נרשמתי לבי"ס לנימוסים והליכות. גיליתי את הצד הנשי שבי.
דאגתי לדכא כל יצר אלימות שחי בי.
כשהרגשתי שאני מוכן, חזרתי לאופק. ליד הפתח קלטתי חבורה של
דגים. כל החבורה עישנה, מדי פעם מישהו מהם ירק הצידה, והם לא
הפסיקו לקלל. אחרי שהתפלאתי איך הסיגריות שלהם בוערות במים,
שאלתי את עצמי איך הם חושבים להכנס. הם לא היו רגישים והם בטח
לא היו נחמדים, אז מה הם עשו שם? לפתע, אחד מהם עשה סימן עם
הזנב, וכל החבורה עברה דרך החריץ.
זה נראה לי מוזר, אבל הנחתי שיש להם לב טוב, שאני לא מסוגל
להבחין בו. ניסיתי גם אני לעבור. לא הצלחתי. הסתכלתי על השלט.
היה כתוב שם: "הכניסה לאמידים כלכלית בלבד!". זה כבר כבר היה
השיא בשבילי. בהתקף זעם התנפלתי על השלט וקרעתי אותו לגזרים.
כשסיימתי, גיליתי שכל הזמן הזה היה מתחתיו עוד שלט.
על השלט היה צילום של דג ומתחתיו כתובת באותיות ענק: "אין
כניסה למי שלא נראה ככה!!"